כשדני גרמייז פתח את קבוצת פייסבוק "אני נכה וסקסי/ת" בדצמבר האחרון הוא בחר לחנוך אותה עם פרסום תמונה שלו בפלג גוף עליון חשוף ומתחתיה פוסט בזו הלשון: "דני גרמייז, בן 36, פגוע עמוד שדרה, גרום, לבן, צוואר נטוי, אצבעות מקופלות, רגליים בקושי תפקודיות, תחת שצמוד לכיסא גלגלים, אף ארוך, גבות עבות מחוברות, חבילה לא הכי מרשימה. ועדיין, עם כל תסביכי הנחיתות וכל התיק הרפואי שלי אני מצהיר: 'אני נכה וסקסי'. עכשיו תורכם".

מאות אנשים הצטרפו לקבוצה תוך זמן קצר, ואף שלא כולם הזדרזו לפרסם תמונות מפורשות, היא הפכה במהרה לפלטפורמה תוססת, שבה לצד דיונים תיאורטיים בסוגיות כבדות משקל כמו דימוי גוף וילודה אפשר למצוא שרשורים ארוכים של חליפת טיפים בנושאים אינטימיים, למשל בהקשר של קשיים טכניים שעומדים בפני נכים בבואם לקיים יחסי מין. "רמת הפתיחות והבגרות של השיח שם הדהימה אותי, וזה בעיקר שיקף לי עד כמה בוער לאנשים לדבר בינם לבין עצמם, כי יש דברים שעובדים סוציאליים או יועצים שיקומיים לסוגם אף פעם לא יבינו", אומר גרמייז.

הוא גדל בנתניה, התגייס וחי חיים רגילים לחלוטין, שבגיל 22 סטו ממסלולם, כאשר מיחושים טורדניים בגב התבררו כסימפטום ראשון של מחלה גנטית נדירה בשם נוירופיברומטוזיס ("שזה בעצם מפעל התנחלות של גידולים שפירים על עמוד השדרה שלי"). מכאן ואילך הידרדר מצבו הגופני בעקביות, אך בין אינסוף פרוצדורות רפואיות הוא השלים תואר בספרות, סיים קורס של מנהלי קהילות ברשת וכיום משמש מנהל שותף בכמה אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, בהם אתר ההיכרויות "loveדווקא". בשנה האחרונה גרמייז גם מרצה באופן מזדמן על חוויותיו כנכה וסקסי – כיצד למד להשלים עם גופו ולראות בעצמו אדם מיני – אבל מדגיש ש"אני לא איזה גורו". כדי לנטרל זאת מראש, הוא פותח לעתים את הרצאתו כך: "אתם בטח מצפים לשמוע סיפור מעורר השראה על נכה עם בערה פנימית שהתגבר על מכשולים, אבל אני סתם רוצה לדבר איתכם על סקס".

ככלל, ההרצאה של גרמייז מתובלת בהרבה הומור חריף־מריר ("אנשים שואלים אותי מה הקטע עם הסד שיש לי על היד ואני עונה להם בלי למצמץ שזה נגרם מאוננות יתר"), אך בפגישה עמו, בביתו צמוד הקרקע ברמת גן שאותו הוא חולק עם מטפל זר, הוא מתגלה כטיפוס ביישן למדי. על היסטוריית הדייטינג שלו הוא מספר במאמץ רב, וניכר שהוא נבוך משאלות אודות הנפח שתפס המין ב"חייו הקודמים", לפני שחלה. "בוא נגיד שלא השארתי אחרי סדינים חרוכים", הוא משיב. את העיסוק הנוכחי בנושא הוא תולה ב"תקופה רפואית די מטלטלת שעברתי לפני כשלוש שנים, שכללה ניתוחים, אשפוזים ושיקום. אחריה רק ייחלתי לשנה משעממת ובאמת זכיתי לכזו, שבה היתה התעוררות מחודשת של הליבידו. התחלתי לחקור את עצמי, לגעת, לבדוק מה השתנה, כי במקרה של ניתוחי עמוד שדרה, דברים שהיו פעם הם לא אותו דבר. זה הגיע לצד התבוננות פנימית והבשלה של הנפש, בין השאר באמצעות טיפול פסיכולוגי, שאיפשרו לי לבחון את עצמי בהקשר של מיניות ומוגבלות, וגם באמצעות כתבות, מאמרים וסרטים שעוסקים בנושא. גיליתי עולם שלם".

לפרוץ את הנורמה

ואמנם, החיטוט הפנימי של גרמייז לא התרחש בחלל ריק, כשגם התרבות הפופולרית מגבירה בשנים האחרונות את העיסוק בנכים וסקסיים. לפני כשלוש שנים שודרה בארצות הברית "פוש גירלס" (Push Girls), סדרת דוקו־ריאליטי שליוותה ארבע נשים צעירות ואטרקטיביות המשותקות מהמותניים ומטה כתוצאה ממחלה או תאונה בהתמודדותן עם אתגרי היום־יום. "הסדרה הזאת, שתיעדה בחורות יפות, עשירות למדי, בכיסאות מעוצבים, שמדברות יפה וברור, לכאורה עשתה שירות טוב לנכים, הציגה אותם בתור אנשים שחיים ועובדים, אבל בעצם שימרה את הדימוי הנקי, הנעים והלא־מאיים של הנכות", אומר גרמייז, ומפנה לסדרה תיעודית אחרת, "Sex On Wheels" הבריטית, ששודרה ב-2013 וגיבוריה היו גבר בן 26 שלוקה בשיתוק מוחין החוגג עם נערות ליווי וחולם להיות כוכב הפורנו הנכה הראשון; אשה שמחלת העצמות הגנטית שלה לא מונעת בעדה סבבי ברים ספוגי אלכוהול שבסופם היא בוחרת מי יסיים איתה את הלילה; ופגוע חוט שדרה טרי שחושף באומץ ובישירות את תסכולו מאובדן הזקפה.

"Sex On Wheels" עסקה בחיי המין של נכים "אמיתיים" והצליחה, לטעמו של גרמייז, לטפל בנושא בעדינות וברגישות – בלי לחסוך פרטים מצופיה אך גם בלי להיסחף לתיעוד מציצני וצהוב. גם עולם האופנה החל בשנים האחרונות להקצות מקום לנכים, והתופעה הזאת מבליטה מתח דומה, שבין ייצוגים סינתטיים לאותנטיים. מבין אלו שהציגו דימוי מורכב של נכות, שלא מציית בהכרח לקודים הקשיחים של התעשייה, אפשר לציין את ג'יליאן מרקדו, מפיקת אופנה בת 26 מניו יורק עם ניוון שרירים, שב-2014 נבחרה להוביל קמפיין עולמי של חברת דיזל, ואת דניאל שייפוק בת ה-35, פסיכולוגית מברוקלין החולה באותה מחלה, שבפברואר אותה שנה היתה לאשה הנכה הראשונה שעולה עם כיסא גלגלים על המסלול בשבוע האופנה בניו יורק.

מנגד, הדוגמה העדכנית ביותר היא הפרויקט של הצלם הקליפורני מייקל סטוקס, שלפני כחודש פירסם סדרת פורטרטים שבהם נראים יוצאי צבא אמריקאים – כולם אתלטיים, חטובים, בעלי קוביות מושלמות וקיבורת זרוע מפותחת – המציגים לראווה את הצלקות, הגדמים והפרוטזות, זכר לפציעתם במלחמה. הפרויקט עורר דיון בעמוד של "אני נכה וסקסי/ת". "הצילומים שם מאוד מרשימים ומושכים, אבל המודל של הסקסי שם הוא האתלט, השרירי, מגולח החזה, כך שהנוכחות של המוגבלות שלהם עדיין לא מאיימת מדי על הצופה הממוצע", אומר גרמייז.

גישה דומה מציגה נילי ברויאר, אקטיביסטית ואמנית נכה, ממקימות המכון ללימודי מוגבלות של אלין בית נועם ודוקטורנטית בתוכנית ללימודי מוגבלות באוניברסיטת אילינוי שבשיקגו, שמכנה את התופעה הזאת בשם "דוגמנכים". לדברי ברויאר, המציגה עצמה כגמדה, "מדובר בסוג של נכי־על, מאוד אסתטיים, בעלי פנים יפות וגוף רזה שצועדים על מסלולים או מצטלמים לקמפיינים. כיסא הגלגלים מונח שם, אבל אין לו ערך בפני עצמו. החברה מנסה להעביר מסר של שוויון ומתן הזדמנויות, אבל אין פה פלורליזם אמיתי משום שהאידיאל הוא עדיין המראה הנורמטיבי. היופי של הדוגמנכים מושג למרות הנכות, ולא נובע ממנה". כאלטרנטיבה לקטגוריית הדוגמנכים מבקשת ברויאר להטמיע מושג אחר, "נכוסקסית". "הכוונה לפוטנציאל החתרני שבמפגש בין נכות לסקסיות. זו קריאה לתפנית שבה הסקסיות מפסיקה להיות אישור לנורמליות, אלא חותרת תחת הגדרות היופי המקובלות והמיניות הנורמטיבית. במקום זה, היא מתגלית בנכות ובשונות ואינה תלויה בקבלה חיצונית".

זו הגדרה מאוד אקדמית. מהי נכוסקסיות בפועל?

"אני מרגישה שאנחנו עדיין בשלב מאוד ראשוני, אבל הרעיון הוא לצקת תוכן לשונות. קח לדוגמה גברים שיש להם פגיעה בעמוד השדרה — החברה רואה בהם כמי שאיבדו לגמרי את הליבידו, אבל הם מנגד מדווחים על עוררות באזורים אחרים. כלומר, הם עושים מיפוי מחדש של המיניות, משנים לגמרי את הגיאוגרפיה של הגוף הסטנדרטי. האתגר שלנו כקהילה הוא לתת לשונות ייצוגים שאינם רק ויזואליים, אלא מציעים אלטרנטיבות תרבותיות וערכיות".

ביטוי ראשוני להבחנה שבין דוגמנכים לנכוסקסיים החל להתגבש אצל ברויאר כבר לפני 11 שנה, כאשר השתתפה בתצוגת האופנה "אני נכה וסקסי" שהתקיימה במועדון הדום בתל אביב, לצד נכים בכיסא גלגלים, קטועי גפיים ולקויי ראייה, שצעדו על המסלול בבגדיהם של מיטב המעצבים. לקראת התצוגה הותאמה לה תלבושת שכללה מחוך אדום, גרבונים תואמים, מכנסונים קצרצרים ומגפי פלטפורמה שחורים בוהקים. "כל המכלול הביא לכך שעוצבתי כדמות היפר־מינית המתכתבת עם אייקונים סאדו־מזוכיסטים", אומרת ברויאר, שעדיין מתלבטת אם הפרפורמנס הזה גילם את הגלייתה מחוץ לתחום המיניות הנורמטיבית והצגתה כדמות סוטה, או שמא היה בכך דווקא פוטנציאל חתרני. כך או כך, התצוגה ההיא היתה ניסיון מקומי ראשון לעסוק בנכות מהיבטים של מיניות ואסתטיקה, אך הוא התברר כבוסרי למדי ונותר ברמת הקוריוז החד־פעמי.

לאחרונה, כך נראה, רוחשים זרמי עומק תת־קרקעיים שנדרשים לסוגיות הללו מעמדה מורכבת ובשלה יותר. ביולי האחרון, במסגרת כנס בינלאומי שמארגן בית איזי שפירא, שולב לראשונה פאנל שכותרתו "נכה וסקסי" וגם מגזין האינטרנט החברתי "המקום הכי חם בגיהנום" עסק לאחרונה בנושא באמצעות הפקת אופנה בכיכובם של פנויים־פנויות מסצנת האנשים עם המוגבלויות. החדשות הטריות ביותר הן ייסודה לפני כשלושה שבועות של מנ"י (האגודה לקידום מיניות נגישה בישראל) על ידי צוות רב מקצועי שכולל עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, תרפיסטים, רופאים ואנשי חינוך, שהתאגדו כדי לסייע לאנשים עם מוגבלות לממש את עצמם בתחומים של מיניות וזוגיות, ולהכשיר מדריכים ומטפלים נוספים שיתמחו בנושא.

מגבלה כמוקד משיכה

לפני כשבועיים עלה הנושא לכותרות שלא בהקשר חיובי, כאשר בחדשות 10 פורסם סיפורו של אלכס טל, אב טרי הלוקה בשיתוק מוחין, ומאבקו המשפיל במדינה שתכיר באבהותו. טל, בן 39, מתמטיקאי מצטיין ומייסד חברת תוכנה, הכיר את אשתו לודמילה דרך האינטרנט והשניים הביאו לעולם תינוקת, אך משרד הפנים מסרב לתת לבת מעמד של אזרחית מתוך פקפוק ביכולתו להעמיד צאצאים. טל פנה לסגן שר הפנים ירון מזוז (ליכוד), שהשיב לו כך: "לך לאורולוג שיבדוק שאתה קודם כל יכול להביא ילדים, שיש לך זרע, תעשה כל מה שצריך, תוכיח להם שאתה אבא". טל הסביר שסירובו לבצע בדיקת דנ"א הוא עקרוני ומגובה בפסיקת בג"ץ שקבעה כי לא ניתן לכפות בדיקה כזו כאשר אין מחלוקת בין שני ההורים. "הם לא מוכנים להבין שיש אשה צעירה שמוכנה להיות איתי", אמר.

כאשר בלה צור, אם לארבעה שמתנייעת בכיסא גלגלים, צפתה בכתבה – דמה רתח. צור, בת 62, שבגיל שנתיים חלתה בפוליו, היא פעילה חברתית ושחיינית פראלימפית שזכתה בשתי מדליות באולימפיאדת טורונטו 1976, בה גם הכירה את בעלה עופר, נכה צה"ל. לאחר הולדת בנה הראשון, וביתר שאת בהריון השני שהסתיים בלידת שלישייה – ספגה הערות דומות.

"אנשים סביבי התלחששו: 'אוי, מסכנים, איך דווקא להם זה קרה'", סיפרה צור בפגישה שהתקיימה עמה בביתה הנעים שברעננה. לדבריה, רוב גילויי הבורות שחוותה הגיעו דווקא מצד הצוותים רפואיים. "אני זוכרת שבשמירת הריון היו נכנסים לחדר שלי וצועקים 'איפה זאת עם הפוליו והשלישייה?' או שכשסירבתי לבדיקה פנימית לא נחוצה אמרו לי 'אבל מה אכפת לך, את ממילא לא מרגישה'".

צור, עובדת סוציאלית, שבין היתר הוכשרה במתן ייעוץ מיני שיקומי, מסבירה שהבורות מועצמת כשעל הפרק עולות סוגיות של אינטימיות. "כשאדם הופך להיות משהו אחר, בין אם בגלל קטיעות, שבץ או מחלה, דימוי הגוף יורד, הביטחון העצמי נפגע, ואז מוכרחים להציף גם את הנושא המיני. היה אצלי בטיפול זוג שבו הגבר הפך למשותק מהמותניים ומטה בגלל מחלה שפגעה בעמוד השדרה. הוא היה כבר בן 40, אב לשלושה, אבל מה לגבי המין? מוותרים וזהו? צריך לשאול – האם יש לו בכלל חשק אחרי שעולמו חרב עליו? האם יש לו תחושה? מי שוכב על מי? ומה בנוגע לשליטה בסוגרים? והאם אפשר לעשות מין עם קטטר?"

אפשר?

"בהחלט. צינור הזרע מופרד מצינור השופכה, ולכן התרוקנות מבעוד מועד אמורה לפתור את העניין. זה אמנם פוגם בספונטניות, אבל בוא נודה על האמת – כמה כבר זוגות נשואים מזנקים אחד על השני בהפתעה כשהם יושבים מול הטלוויזיה בסלון. נדרש להם לא מעט תרגול, אבל בסוף הם הצליחו להגיע ליחסי מין מהנים לא פחות".

צור מספרת שבשנים האחרונות היא נתקלת ביותר ויותר בני זוג "מעורבים", בדגש על כאלה שנכנסים מראש למערכת יחסים כאשר רק אחד מהם הוא אדם עם מוגבלות. "ומה שיותר משמח זה לראות זוגות שבהן הגבר 'בריא' והאשה נכה, מה שבעבר היה נדיר, אולי בגלל הדימוי של האשה כדמות טיפולית וכאחות רחמנייה". עם זאת, על מקרים שבהם בריא/ה ונכה פוגשים זה את זה לצורך ריגוש מיני לא מחייב, שבו הנכות עומדת בלב הסיטואציה, צור לא שמעה, או לפחות מעדיפה שלא לעסוק בכך. "עזוב אותי מחריגים, זאת שריטה".

אלא שבפייסבוק של "נכה וסקסי/ת" דווקא עסקו ב"שריטה" בהרחבה. לדברי גרמייז, "היה דיון ארוך על תופעת ה-Devotees — אנשים שנמשכים למוגבלות, לפעמים בהקשר של קטיעות, אבל לא רק. אחת החברות היתה בעד ואף קיוותה לפתוח קבוצה או פורום ייעודי. אחרים הסתייגו מעצם זה שהמשיכה היא למוגבלות ולא לאדם. לא הגענו להסכמה. מה שכן, רק מעצם הדיון נחשפנו לעולם גדול של משיכות, פטישים ונטיות שלא היינו מודעים אליו".

ד"ר דניאלה מזור מבית ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וממייסדות מנ"י (ביחד עם ליביה דוד) סבורה ש"אם המשיכה היא אך ורק סביב המגבלה, יש בכך בעיה, משום שאין פה ראייה של האדם כמכלול, כאדם שלם. זה דומה בעיני לגבר שמסתכל על אשה ונעצר בחזה שלה".

ובמקרה של נשים עם מוגבלות, זה עלול ליצור יחסי מין בלתי שוויוניים?

"אני יכולה לספר שנתקלתי בכמה נשים שאמרו לי 'בגלל שהוא מוכן להיות איתי כמו שאני, פגומה, אני חייבת להסכים לו'. במקרים כאלה, הייעוץ לא עוסק בפן המיני, אלא מטפל בסוגיות הרבה יותר שורשיות, של הערכה עצמית".

ברויאר, שאת הדוקטורט שלה עושה על מפגשים עם נכות, סטיגמה והתנגדות ליחסי כוח, מצאה שבמקרה שלה, ההבחנה בין השלם לסך חלקיו לא ברורה מאליה. "כמי שוויזואלית מזוהה כגמדה, לאו דווקא כנכה, אני חווה את מחיקת המיניות בהקשר של אינפנטיליזציה. גובהי מפנה את הדמיון התרבותי לתמונה של ילדה תמידית וכתוצאה מכך מעורר שאלות. בחיי הקצרים גם הבנתי די מהר ש'סקס עם גמדה' נתפס כדבר קינקי, מסקרן ואף אטרקטיבי".

היררכיה של מוגבלות

הדרכים שבהן החברה מנכיחה – או מוחקת – את מיניותם של אנשים עם מוגבלות הן נושא שראוי לדיון, אבל עוד קודם לכן ראוי לגעת באופן שבו מובנית המיניות אצלם – כתהליך פנימי ולא כרפלקסיה של גורם חיצוני. לפני כעשור חברו המרכז הרפואי־שיקומי רעות בתל אביב ואגודת דלת פתוחה שעוסקת בחינוך למיניות בריאה בכלל הציבור לכדי שירות שנועד לסייע לצעירים עם נכויות גופניות או חושיות (חירשים ולקויי שמיעה, עיוורים ולקויי ראייה) לממש את זכותם לאהבה, לשייכות ולמיניות. לדברי אורטל לוי, פסיכולוגית קלינית, מנהלת "רעות דלת פתוחה", "הרעיון היה בראש ובראשונה להכיר בכך שלאנשים עם מוגבלות יש צרכים מיניים ולגשר על פערי המידע שלהם בתחומים הללו. אם במרכזים האחרים גיל הפנייה הממוצע הוא 14–16, במקרה של אנשים עם מוגבלות הגיל הוא 25. נשאלת השאלה, איפה הם היו עד עכשיו?"

לפיכך, במקרים רבים העבודה נעשית מול ההורים. "היה לנו מקרה של נער בן 16 עם נכות פיזית קשה והנמכה קוגניטיבית קלה, שבכל פעם שקילחו אותו היתה אצלו התעוררות מינית", מספרת לוי. "האמא נבהלה, ולכן ניסתה להימנע מהסיטואציה בכל מיני דרכים, בין היתר על ידי כך שהנחתה אותו לאונן ולהגיע לשפיכה לפני המקלחת, כדי להפחית את הסיכוי שזה יקרה בנוכחותה. במקרה כזה, רוב התהליך הטיפולי היה עם האמא, שהיתה צריכה לעבד את המצב החדש ולהבין שמדובר בעניין לגיטימי, שלילד שלה יש צרכים טבעיים כמו לכל מתבגר".

לוי מוסיפה שלצד מפגש עם מטופלים שכמעט הדחיקו את קיומו של הליבידו, ישנם כאלה שנותנים לו ביטוי פומבי מועצם, עד כדי קושי בוויסותו. "היה לנו בחור צעיר, כבן 20, מאוד מעורר, שהיה משותק כמעט לגמרי, פרט לאצבעות, והיה מטריד באופן שיטתי בנות בפייסבוק. ואף שברור שהוא לא יכול היה לממש את מה שכתב, נדרשה התערבות. התאמנו לו ויברטור עם מנגנון עזר שאפשר להפעיל עם האצבעות, אבל במקביל עשינו טיפול שיחתי. ובאמת, הדיאלוג המשמעותי שהוא יצר עם המטפלת הפיג את הבדידות ועוצמת הצורך שלו פחתה. אני מספרת את זה כדי להסביר שבמקרים רבים הביטוי המיני הקונקרטי יכול לנבוע מחסך בקשר רגשי מעמיק – חברי, טיפולי, או רומנטי".

ד"ר בני הוזמי, המנהל האקדמי של בית איזי שפירא, מעביר בשנים האחרונות קורסים ייעודיים לרווקים עם מוגבלויות. הקבוצות הללו הולידו לא מעט שידוכים מוצלחים, אך בה בעת הן מאפשרות להוזמי לשכלל את הידע אודות הקשיים הייחודיים שעומדים בפני אנשים עם מוגבלויות בחיפוש אחר פרטנר לחיים.

הוזמי: "למשל אנשים שמלווים על ידי עובד זר. זה יוצר קשיים אובייקטיביים וטכניים ביצירת אינטימיות, אך יש בכך גם עניין מהותי מעצם זה שהמרחב האישי הוא לא רק שלי, כך שהזוגיות הופכת למעין זוגיות בשלושה. אם המטפל יוצא מהחדר, הפרטנר במידה רבה הופך למטפל, ואולי לא נוח לו בתפקיד הזה". נימוקים שגורים נוספים לפסילה שבהם נתקל הוזמי הם "הוא אמר לי שאני יותר נכה ממנו"; "הוא כל הזמן רצה שאני אבוא לאזור שלו כי הוא לא נייד"; "הוא התנהג כמו ילד". לדבריו, "תהליך הבחירה של בן או בת הזוג מלא עכבות ותופעת הסטיגמה העצמית מועצמת אצל אנשים עם מוגבלויות. אצל רבים מהם יש כמיהה להינשא לאדם ללא מוגבלות, לעתים מתוך רצון לקבל גרין קארד, כרטיס כניסה לחברה ה'רגילה' שהקיאה אותם מקרבה".

"פעם ניגשה אלי מישהי ואמרה 'אני לעולם לא אתחתן עם מישהו בכיסא גלגלים – בגלל שמגיע לי יותר'", מדגים הוזמי, "זה זיעזע אותי, כי מה זה בעצם 'יותר'? 'יותר ממך'? את למעשה משווקת את עצמך כסוג ב', כפרטנרית זוגית פגומה. מהמקום הזה אי אפשר לבנות שותפות".

אדם עם מוגבלות נידון לזוגיות עם שכמותו?

"לא. אני מבקש מהסטודנטים שלי מצד אחד לא להעצים את הלקות ומצד שני לא להתכחש לה. כלומר, לראות בה מרכיב בתוך מכלול הזהויות שלהם. במובן הזה הלקות היא כמו עדה. וכשם שיש אנשים שמחפשים פרטנר מהעדה שלהם, שמגיע מאותו רקע תרבותי, אותם ערכים, כך גם לגבי אנשים עם מוגבלות. מדוע מוגבלות היא תרבות? משום שזר לא יבין זאת. מי שחווה את העולם מתוך כיסא גלגלים בגובה 1.20, שעובר מתיחות וניתוחים, שרגיל שמדברים עליו ולא אליו – לא בהכרח רוצה לספק הסברים גם לבן הזוג. מנגד, יש אנשים שמעוניינים בגיוון, שהשונות דווקא נדבקת להם טוב, וזה אחלה".

דילמות דומות עומדות בבסיס הסרט התיעודי "לאב דווקא", שיצרה ב-2010 רונה סופר, בוגרת סם שפיגל. סופר, שבנעוריה עברה תאונת דרכים קשה ומאז נעזרת במקל הליכה וקולה פגוע ולוחש, גוללה בסרט את ניסיונותיה לפענח מדוע לא חוותה מעולם זוגיות משמעותית. מסעה עובר דרך שורה של דייטים עקרים, בהם עם גבר צבעוני ובעל ליבידו מפותח בשם ערן, שחרף היותו משותק מן המותניים ומטה מעדיף שלא לצאת עם נשים כמותו. "שני כיסאות גלגלים בבית זה ממש לא נוח, וגם (יש) בעיה בקטע המיני. קשה לבחורות נכות לגמור או להרגיש או להגיע לאורגזמה כמו שהן היו נהנות אם הן לא היו נכות, וזה די מתסכל אותי, כי אני ממש אוהב שהבחורה שאיתי מגיעה להרבה אורגזמות", מסביר ערן.

השאלה אם בפני אנשים עם מוגבלות אין ברירה זולת להשתדך בינם לבין עצמם מהדהדת לאורך כל הסרט ("אמא שלי אומרת שאני צריכה להיות מציאותית ולמצוא בחור נכה, עדיף נכה צה"ל", אומרת סופר באחד מקטעי הקריינות) ומעסיקה רבות גם את קבוצת הפייסבוק "אני נכה וסקסי/ת". אחת החברות בקבוצה שאלה: האם אנחנו כנכים יכולים להודות בפני עצמנו שהמשיכה הראשונית שלנו — אינסטינקטיבית, ברמה הלא־מודעת, עוד לפני שאנחנו מכירים את האדם עצמו — היא זהה לנכים וללא־נכים? ובחור עיוור התקומם על כך שתמיד מנסים להכיר לו בחורות עיוורות.

ד"ר מזור כבר מתורגלת באמירות מסוג זה, שלעתים הן בעלות צופן פנימי. "אדם עם מוגבלות קוגניטיבית יכול להגיד, למשל, 'אני לא רוצה מישהו ממסגרת', למרות שלעתים הוא עצמו שייך למסגרת. כשבודקים יותר לעומק מגלים לפעמים שזה סייג שמגיע מההורים, שאומרים לילד 'אתה צריך מישהו נורמלי'. כנ"ל לגבי אנשים עם מוגבלות פיזית, שלעתים מגדירים רף של 'מהמגבלה שלי ומעלה' – לא יותר מקביים, לא יותר מכיסא גלגלים וכן הלאה".

לדברי מזור, המפגש בעל הסיכויים הפחותים ביותר הוא בין אנשים עם מוגבלות פיזית לאנשים עם מוגבלות קוגניטיבית. "לפני כמה שנים קיימנו בחיפה ערב פנויים־פנויות, והרתיעה היתה הדדית וגדולה. אלה אמרו 'המפגרים האלה לא קשורים אלינו', בעוד שאלה אמרו 'מה הבאתם לנו את האנשים עם הכיסאות גלגלים". ד"ר הוזמי מוסיף ש"בספרות מתוארת היררכיה של נכויות – מן הבחינה התדמיתית – כאשר המדרג בציבור ה'רגיל' דומה למדרג אצל אנשים עם מוגבלויות. הטולרנטיות הגדולה ביותר היא כלפי אנשים עם סוכרת, בעוד שבתחתית הסולם נמצאות מחלות הנפש".

הסקס מתחיל מבפנים

לנוכח תנאי הפתיחה הקשים ממילא שעומדים בפני נכים המנסים ליצור קשרים אינטימיים יש חסמים נוספים, כמו הפער שעשוי להתגלות בין אנשים עם מוגבלות מולדת לבין כאלה שאצלם היא נרכשת – ובייחוד כאלה שחוו גיל התבגרות "רגיל". ד"ר מזור, שעבודת הדוקטורט שלה עסקה בהבניה חברתית של מיניות בקרב נשים עם מוגבלות פיזית או חושית, מצאה שדווקא בקרב נשים עם לקות מולדת הדימוי העצמי נוטה להיות מעט גבוה יותר – מרכיב שבהכרח מקרין על תפיסת המיניות. "אם הן קיבלו מסרים חיוביים מהסביבה ותחושה של נוחות כלפי מיניותן מגיל צעיר, סביר שאצלן ההערכה העצמית תהיה גבוהה יותר מאשר אשה שמתמודדת עם השינוי הזה בגיל מאוחר".

לדברי לוי, "בהכללה גסה, אנשים עם נכות מולדת גדלו מראש לתוך סביבה יותר מגוננת, לעתים עד כדי ניתוקם מהאוכלוסייה. לכן הם עשויים לצבור גם פערים קוגניטיביים, שלא תמיד ברור אם הם תוצר ישיר של המגבלה או של חינוך, ותחת זה נכנס גם הנושא של ידע על מיניות".

גם ד"ר הוזמי סבור ש"אדם שחווה הגנת יתר לאורך השנים, שרגיל שדברים מתווכים לו, יתקשה לקחת יוזמה ולהוביל, וזה ניכר אצל אנשים שנולדו לתווך מוגבלות. בניית האינטימיות מותנית בנפרדות, בניתוק חבל הטבור, ולעתים ההורים והאדם עצמו מתקשים לשחרר. לכן זוגיות כזו היא הרבה פעמים לא רק בין פרטים אלא ממש בין שתי משפחות".

אצל אסנת יחזקאל־להט, בת 41, ההימנעות היתה במשך שנים רבות לדרך חיים. כשני עשורים מפרידים בין תאונת הדרכים הקשה שעברה כחיילת, שהותירה אותה משותקת בארבע גפיים (היא מסוגלת להזיז את ידיה אך מוגבלת מאוד בתנועה), ועד שהצטלמה לקמפיין של "דלת פתוחה", שבו הכריזה כי "החיבור לנשיות ולמיניות היווה עבורי מקור מופלא של כוח ועוצמה". בכרזה מתוך הקמפיין ניבטת דמותה הישובה בכיסא גלגלים כאשר היא לובשת גופייה רפויה, מלכסנת חיוך ממזרי ואוחזת ביד ימין קונדום שמבצבץ מתוך האריזה. "ההצעה שאחזיק קונדום היתה של הצלם, התלבטתי רגע, ומאחר שהיו לי קונדומים בבית אמרתי – למה שלא נעשה בהם שימוש", סיפרה יחזקאל־להט כיצד גובשה הקומפוזיציה, בנימה משועשעת אופיינית.

"כששכבתי בבית חולים בגיל 19 וחצי היה לי ברור בוודאות שלעולם יותר לא יהיה לי בן זוג ושלעולם לא אקיים יותר יחסי מין", נזכרת יחזקאל־להט, כיום מחנכת למיניות בריאה וגם עורכת לשונית ומסטרנטית לריפוי ועיסוק. "זו נקודת המוצא שהחברה מוליכה אותנו אליה, וגם מתוך הצוותים הרפואיים איש לא דיבר איתי על הנושא או הציג אילו אפשרויות עומדות בפני".

לאחר השיקום הארוך התמסרה לעיסוקיה האקדמיים, פנתה לפעילות אקטיביסטית־פמיניסטית, אבל התפנית הגיעה לפני כשש שנים, כששמעה על קורס ראשון מסוגו, "מחנכים למיניות בריאה" שיועד לאנשים עם מוגבלויות. היא נרשמה מיד. "אתה מדבר עם אשה שבגיל 30 לא יכלה לבטא את צמד המילים 'גבר' ו'אשה' זו לצד זו", היא אומרת. "במקרה שלי, כיוון שאני זקוקה לעזרה סיעודית מלאה, המטרה היתה להסיר את העכבות המנטליות והרגשיות בהקשר של מיניות, כדי לשפר את היכולת לבצע בחירות משמעותיות גם בשאר התחומים בחיי".

לאחר הקורס המשיכה לטיפול פסיכולוגי שהתמקד באותם אזורים, נרשמה לאתרי היכרויות, והחלה, בגיל 36, לצאת עם גברים. אחרי שני ניסיונות בוסריים עם גברים בכיסא גלגלים, הכירה באחד האתרים את בן זוגה הנוכחי ("אין לו מגבלה פיזית או חושית", היא אומרת, ומבקשת להסתפק בכך), ולפני כשנתיים השניים נישאו. ילדים, למי שתהה, לא בתכנון. "העובדה שאני יכולה לומר ללא היסוס שאינני מעוניינת בילדים ושהדבר לא גורר הרמת גבה מעידה ביתר שאת על הדעה הרווחת שלפיה נשים כמוני לא אמורות להיות אמהות. הרי אשה נשואה בת 40 שאין לה מוגבלות תעורר תמיהה אם אין לה ילד, ואם יש לה, התמיהה תהיה מדוע לא שניים או שלושה. במקרה שלי, אף אחד לא מטיל ספק או שואל שאלות, ואפילו פושטת בקהל אנחת רווחה".

לתפעל את המין

גם במישור המקצועי יחזקאל־להט עוסקת פחות בסוגיות של פריון ויותר בחיי המין עצמם, בין השאר בכובעה כרכזת תחום מיניות בעמותת מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה). "בהרצאות ששמעתי דובר תמיד על קשיים ובעיות תפקוד של אנשים עם מוגבלות, ואני אומרת – הגיע הזמן לדבר על פתרונות. אני שמה דגש רב על טכנולוגיה מסייעת, למשל כזו שמאפשרת להגביר את הרגישות החושית".

אביזרי מין ייעודיים לאנשים עם מוגבלות?

"יש גם אביזרים כאלה שמטרתם לאפשר חדירה, אבל מיניות לא מסתכמת בכך. בתור התחלה אני מדברת על עזרים שקיימים ממילא – איך יוצרים אינטימיות באמצעות המיקום של המיטה הסיעודית, איך מתאימים כיסא גלגלים לחיבוק ומה בנוגע לקיום יחסי מין בכיסא – באילו תנוחות, האם הוא יכול לשאת שני אנשים, האם אפשר להשכיב אותו. יש גם שאלות של היגיינה, התלבשות והתפשטות שרלוונטיות לנושא ואחת הבעיות היא שרוב אנשי המקצוע נמנעים מלעסוק בהן".

מה בנוגע לאובדן תחושה באיברי המין?

"אחד המאפיינים של אנשים פגועי עמוד שדרה היא שמגובה הפגיעה ומעלה הם הרבה יותר ארוגניים. כמו בסרט 'מחוברים לחיים', שבו המטופל מספר למטפל שלו על הגירוי שהוא חווה ממגע באוזניים. יש כל מיני עזרים, כמו ויברטור כפפה שבאמצעותו אפשר לכוון את התדירות והעוצמה של הרטט, וכך להגביר את התחושה באזורים הארוגניים וגם באלה שבהם יש תחושה מוגבלת".

"כשמדברים על יחסי מין מיד חושבים על יחסים בין שניים, אבל יש אנשים שעבורם גם אוננות היא משימה לא פשוטה, שצריך לתת להם כלים או טיפים, משום שההיכרות של אדם עם הגוף שלו היא עניין מהותי", מוסיפה יחזקאל־להט ומספרת כיצד התגייסו מיטב המוחות לסייע לשלושה בחורים שפנו למילב"ת. "אנחנו מדברים על בחורים משותקים לחלוטין, שמסוגלים להזיז אולי אצבע, ומשתמשים בלוחות תקשורת. הם רצו להשתמש בוויברטור לגברים, אבל הבעיה היתה בתפעול המתגים. תיווכנו בין מתנדב לאנשי מקצוע, נפגשנו עם הבחורים, ביררנו מה יכולת הזקפה שלהם, באיזה סוג מגע הם מעוניינים, עד כמה המלווים שלהם מוכנים לסייע ועיצבנו עבורם מכשיר". אבל מתברר שגם הטכנולוגיה לא תמיד יכולה להושיע. "הגיע אלינו זוג עם מגבלה פיזית קשה, שניהם נעזרים במטפל, שביקשו שנסייע להם להגיע לחדירה, אבל גם אחרי מאמצים רבים לא הגענו לכדי פתרון עבורם".

מבחינתו של ד"ר הוזמי, שכאמור מנחה קבוצות של רווקים עם מוגבלות, האקט המיני הוא ממילא מרכיב משני לכוונה לאחד בין שתי נפשות. "הנושא של מיניות לשם מיניות הוא לגיטימי מאוד, אבל זה לא תחום העיסוק שלנו", אומר הוזמי. "מה גם שאני מוכרח להגיד שעשויה להיות בכך בעייתיות. בלי להכליל כמובן, אם אנחנו מדברים למשל על אנשים עם מוגבלות שכלית קלה, שאצלם הצרכים ההורמונליים הם נורמטיביים אבל הבשלות הקוגניטיבית לקויה, נוצר פער שעלול להיתרגם לבלבול מאוד גדול. הדרכתי פעם בחור בהוסטל שכל הזמן צעק שהוא צריך בחורה ואבא שלו היה מאוד גאה, כי מבחינתו זו היתה הוכחה שלפחות משהו בתפקודים של הבן פועל כמו שצריך. אז הוא לקח אותו לנערת ליווי, ואחרי רבע שעה הבן יצא משם מבוהל עם מכנסיים מופשלים וצעק 'היא פושעת, היא פושעת'. זו היתה חוויה פוסט־טראומטית עבורו.

"גם אצל אנשים על הספקטרום האוטיסטי יש בעיה בהבניה חברתית ובהפנמה של קודים מסוימים, ובקונטקסט של סיטואציה מינית הם מסוגלים לעשות או לבקש דברים שפחות מקובלים", מוסיף הוזמי. "היה למשל אדם ששאל אותי מדוע פלונית לא נענית לחיזוריו, וכששאלתי איך הוא ניסה ליצור איתה קשר הוא ענה שבאמצעות אס.אם.אסים. כיוון שידעתי שיש אצלו אלמנטים כפייתיים שאלתי כמה אס.אם.אסים, והוא התחיל למנות אותם ואמר, 'בין 20 ל-22 ביום בממוצע'. שאלתי אם זה לא עשוי להתפרש כהצפה והוא ענה שלא, שמבחינתו אם היא לא עונה צריך לנסות שוב".

מנגד, ד"ר מזור כופרת בהנחה שלפיה זוגיות היא תנאי למיניות בריאה. "הצלחה מבחינתי זה כשאשה בת 30 באה אלי ואומרת לראשונה, 'בואי נדבר על מין', מישהי שמביאה את עצמה לכדי זה שהיא מדברת בפתיחות על הצרכים שלה, אדם שמצליח בפעם הראשונה לגעת בעצמו, לאונן, להבין שהגוף זה לא רק ניתוחים וטיפולים, אלא שהוא גם מקור לעונג. היו לי גם מקרים של אנשים שהגיעו ממקום א־מיני לחלוטין והיום הם נשואים באושר, אבל סיפורי סינדרלה הם לא המדד להצלחה".

גם הסיפור של גרמייז, לפחות עד כה, לא ימוסגר כסיפור סינדרלה. "ישבתי בפינה של הרחוב וקראתי מוסף 'הארץ', הגיעה בחורה, שאלה אם אפשר לעשן לידי והתחילה לדבר איתי", הוא מתאר סיטואציה מן השבועות האחרונים, "פתרנו יחד, בהצלחה מועטה מאוד, את 20 השאלות. מתברר שהיא הולכת לפסיכולוגית בבניין שמול הספסל. כשהיא פנתה ללכת, אמרתי לעצמי 'אל תפספס את הרגע', הסתובבתי ושאלתי אם יש סיכוי שאוכל לפגוש אותה שוב. זה דבר שלא הייתי מעז לעשות לפני שנה. אבל היא ענתה, 'רק אם זה במקרה', ואחרי שתי שניות הוסיפה 'אני כל שבוע כאן אצל הפסיכולוגית, בשעה הזאת'. מאז אני יושב כל יום ראשון לפני השעה שלוש עם מוסף 'הארץ' והיא לא באה".

בינתיים גם עמוד הפייסבוק שהקים הוא מקור של סיפוק עבורו. "שאלה שחזרה יותר מפעם אחת היא מה אדם צריך לעשות כדי לראות בעצמו יצור סקסי? בהרצאה שלי אני אומר שכדי לנפץ את הדימוי החברתי צריך קודם לנפץ את הדימוי הפנימי, שזה נשמע כמו מסר מאוד יפה וחיובי, אבל גם קצת פשטני. כי איך מיישמים אותו בפועל? לעמוד מול המראה ולהגיד 'אתה נמר, אתה הורס, כולן מתות עליך'? זה משהו קצת יותר עמוק שדורש התבוננות לעומק ואין לו תשובה חד משמעית. היה גם שרשור שהתחלתי על 'מה סקסי בגוף שלכם?' אנשים הצביעו על הצלקות שלהם, הרגליים שלהם, השרירים בזרוע. אני העליתי תמונה של הכרס המפתיעה שצמחה על הגוף הרזה שלי בעקבות הפגיעה בחוט השדרה. מת על הכרס הזאת".