"חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים"

איריס חיים, אימו של החטוף יותם ז"ל שנהרג בשוגג מאש כוחותינו, משתפת את רגע הבשורה המרה וההחלטה להכיל את המכה שנחתה עליה:

"חשתי שגרזן נחת על ראשי כשהודיעו לי שיותם שלי נהרג – בחרתי להפיץ את אורו ברבים"

ב- 15 בדצמבר 2023 במהלך לחימת צה"ל בשכונת שג'אעייה שבעיר עזה, כוח של גדוד 17 ירה למוות בשלושה חטופים ישראלים, שלאחר כ-70 ימים בשבי הצליחו לברוח לאחר שכוח של סיירת גולני הרג את החוטפים שלהם מבלי לדעת שהם מחזיקים חטופים במבנה. האירוע הטרגי הזה הותיר אומה שלמה כואבת ונסערת מאוד.

שלושת החטופים שנהרגו בשוגג היו: יותם חיים, בן 28 מכפר עזה, היה מתופף בלהקת המטאל "Persephore"; אלון שמריז, בן 26 מכפר עזה, תכנן ללמוד הנדסה במכללה האקדמית ספיר; סאמר אל-טלאלקה, בן 25 מחורה, עבד במדגרה בקיבוץ ניר עם ועמד להתחתן. נפגשתי עם איריס, אימו של יותם חיים ז"ל לראיון מיוחד ל'מגזין'. בביתה הזמני במבשרת ציון סיפרה איריס על קורותיה מאז נודע שבנה יותם נחטף, על האופטימיות שליוותה אותה והתקווה שיחזור בשלום מעזה, עד מכת הגרזן שניחתה עליה כהגדרתה, עם היוודע דבר הריגתו ומאש כוחותיה. על מפעל הנצחה מרשים שהיא מובילה, על גדרת המגבלות והנכות מזווית עיניה ועל מדינת ישראל החדשה שתתהווה אחרי הבחירות בעוד שנה וחצי. ראיון מרגש ומרתק, מאישה חזקה ולא נרתעת וודאי לא נכנעת.

ליד: יותם, שהיה מתמודד נפש, לקח את כל העוצמות שלו – והביא אותן איתו לשבי. ידעתי מהרגע הראשון שהוא נאחז בכוחות שלו.

ליד: כשבישרו לי שיותם נהרג הרגשתי כאילו לקחו לי גרזן והכניסו לי אותו לראש. מי שלא חווה את זה — שלא יחווה. תחושת ייאוש. אובדן. אין תקווה.

ליד: אני לא אומרת שחמאס זה עם מוסרי. שימחקו אותם עד האחרון שבהם. אבל ברזולוציה של הבן שלי – הוא קיבל יחס טוב.

ליד: הייתי צריכה לדמיין את יותם — דמיינתי אותו באור, לא בבור. כל מה שהתקשורת אמרה לנו: יש מנהרות, זה חשוך, זה שחור, זה קר, זה עמוק…ואני אמרתי — רגע, מאיפה אני צריכה להאמין לזה?

ליד: יושבים מולנו שלושה קצינים בכירים. תתי־אלופים – ובוכים. כן. שלושתם. גברים. דמעות. בוכים ומתנצלים.
 אומרים: טעינו. אנחנו מצטערים. זו טעות איומה. זה לא היה אמור לקרות.

ליד: אני רוצה להיכנס להנהגת המדינה. אני באמת חושבת שיש לי יכולת להשפיע — בדרך המיוחדת הזאת שלי.
 כי אני מייצגת את הקול השפוי. זה שיודע לשים את הדברים בפרופורציה.

ליד: "ילד שמגיע עם 'מוגבלות' — אין לו באמת מוגבלות. אנחנו אלה שמוגבלים בראש שלנו."
 אנחנו רואים אדם לפי איך שהוא נראה. לפי איך שהוא מדבר. ולא לפי היכולות שלו.

מאת: ישראל פרץ

צילומים: איתי פרץ, istudio

-איריס חיים, אמא של יותם ז"ל החטוף בעזה שנהרג בשוגג מירי חיילנו כחודש וחצי אחרי מתקפת מחבלי חמאס. מאוד מרגש לפגוש אותך. קראתי את מה שאת עושה, ואת כל מה שעברת, עברתם – ועוד עוברים, ואני מודה לך שנאות להתראיין אצלנו למגזין 'הארגון' העוסק בנושאים חברתיים ובמיוחד באנשים חברתיים. אז ברשותך, אני רוצה שנתחיל מההתחלה. ספרי לי – איך קיבלת את ההודעה הראשונה על ה-7 באוקטובר?

 איריס: יותם שלנו נחטף מקיבוץ כפר עזה. אבל אנחנו – המשפחה – ידענו את זה רק אחרי שלושה וחצי שבועות. כל התקופה הזאת לא ידענו מה קורה איתו. בבוקר ההוא, הוא עוד היה אמור לצאת להופיע עם הלהקה שלו. הוא היה מתופף, מוזיקאי, מאוד התרגש, חיכה לזה. ההופעה הייתה אמורה להתקיים בתל אביב, ואנחנו – כל אחד מאיתנו – תכנן לבוא לראות אותו. באותו בוקר הוא היה בכפר עזה, שם הוא התגורר בשנים האחרונות.
 יש לנו המון הודעות ממנו מאותו בוקר, סרטונים שהוא העלה לאינסטגרם. הוא היה בקשר איתנו.
 ובאיזשהו שלב – בערך ב-10:44 – הוא שלח הודעה שהוא נחנק מהעשן, ששורפים לו את הבית, שאין לו אוויר, שהוא כנראה ינסה לצאת מהחלון, אבל "הם יתפסו אותי".
 וזהו. מאותו רגע – ניתק הקשר. לא ידענו עליו כלום.

-מה עשיתם אז?

 איריס: עזבנו את האזור – כל אחד מהמקום שבו הוא היה – והגענו לירושלים. הבן שלי הגדול גר פה, וקיבלנו בית זמני בגבעת שאול. התמקמנו, וחיכינו. אנחנו היינו מאוד שונים מהנוף – לא הצטרפנו להפגנות, לא הלכנו למטה החטופים, לא התחברנו למשפחות אחרות. היינו אינדיבידואלים. נשענו הרבה על מוזיקה, על תקווה. לא האשמנו אף אחד, לא כעסנו – פשוט ניסינו להחזיק את עצמנו.

-ומתי בעצם נודע לכם שהוא חטוף?

 איריס: רק אחרי שלושה וחצי שבועות. הגיע קצין מודיעין והודיע לנו שיש מידע שהוא חטוף – וחי. כמובן ששמחנו מאוד, לא שאלנו הרבה שאלות. אחרי שישים ימים, חזר חטוף שסיפר שהוא היה עם יותם במשך 53 ימים. היה זה פועל זר מתאילנד, שהיה עם יותם, עם אלון וסמר – ארבעה ביחד.
 הוא הביא הרבה מידע, כולל פרטים שהעידו על כך שהמצב היה נסבל. התנאים היו סבירים.
 הם קיבלו תרופות, אוכל,  הם שהו במנהרה, אבל מי ששמר עליהם – התייחס אליהם בצורה אנושית.

- והיום אתם מקבלים מידע נוסף?

איריס: כן, חזרו עוד חטופים שפגשו את יותם. קרינה הררי, למשל – היא שלחה לנו מכתב מדהים.
 היא סיפרה שפגשה אותו, שהוא עזר לה, תמך בה. זה מכתב שפורסם ב-Ynet. זה ממש טלטל אותנו.
 כי זה יותם. יותם, שהיה מתמודד נפש, לקח את כל העוצמות שלו – והביא אותן איתו לשבי. אני עכשיו מרצה על זה. ההרצאה שלי מדברת על כוחות פנימיים. ידעתי מהרגע הראשון שהוא נאחז בכוחות שלו.

--איך עברת את כל התקופה מאז?

איריס: בראיונות לכלי התקשורת.  כי היו אומרים לי – אולי הוא רואה, אולי הם רואים, אולי זה עוזר.
 וזה גם היה הדבר היחיד שהיה לי לעשות. אני לא עובדת. אני אחות במקצוע שלי, אבל לא יכולתי לטפל באף אחד. לא היתה לי סבלנות. לא היה לי זמן. כל רגע מישהו מהצבא מגיע, כל רגע מבקשים לדבר איתנו. אז הדבר היחיד שהיה – זה לדבר. ולספר. גם בעיתונים, גם בראיונות בחו״ל – מלא. המון עיתונאים מחו״ל התקשרו, יש ראיונות. אז כל היום, התעסקות כזאת. גם להיות עסוקה, גם להרגיש שאני עושה משהו.
 וגם, באמת – אני הבנתי שבאיזשהו שלב, מה שאני אומרת, זה לא רק מעניין. זה גם נוגע באנשים. אנשים אמרו לי: את חייבת להמשיך לדבר. דברי עוד. זה ממש הרגיש כמו שליחות, כמו משימה.

-מתי קיבלת את הבשורה המרה?

איריס: בשש בערב ב – 15 בדצמבר 23, קיבלתי שיחה מהקצינה שלנו, חדווה בידרמן. הייתה לנו קצינת קישור מדהימה, אישה מקסימה ומיוחדת. היא הייתה קצינה במילואים, גויסה במיוחד לתפקיד הזה, לא פשוט בכלל. היא ליוותה אותנו כל התקופה, והפכנו להיות ממש חברות. אני זוכרת ששאלתי אותה פעם, “את לא מפחדת להתקשר אלינו? אולי תצטרכי יום אחד להביא בשורה רעה?” והיא ענתה: “מה פתאום. אצלכם — רק בשורות טובות תהיינה.” כולם, איכשהו, נדבקו באופטימיות שלי.

אבל כשחדווה התקשרה באותו ערב, היא נשמעה אחרת. היא שאלה, “איריס, איפה את?”
 עניתי לה שאני מחכה לראיון בערוץ 12, כבר מאופרת, מוכנה לפאנל. והיא אמרה לי לחזור הביתה.
 היינו אז בבית זמני שקיבלנו בשואבה. לא שאלתי למה. לא שאלתי מה קרה. אני ילדה טובה — אומרים לי משהו, אני עושה. לא הבנתי כלום, אבל יש לי יכולת לא לרוץ עם המחשבות. יש לי שליטה מאוד חזקה על מה שקורה לי בראש.

אמרתי לעצמי: עד שאני לא שומעת שהוא מת — הוא חי. עד שאני לא שומעת שהרביצו לו — לא הרביצו לו. אני בונה לעצמי את המציאות, עד שתבוא אינפורמציה אחרת.
 היינו מאוד מוגנים במקום הזה, כי בחוץ אנשים פשוט השתגעו. גם היום אנשים משתגעים.
 ואני כל הזמן שאלתי: מה אתם יודעים? למה ישר אתם חושבים שהכול איום ונורא?
 לא ידענו כלום. בשבועות הראשונים של המלחמה, הכול היה ספקולציות. אמרו דברים איומים — אבל הכול היה סתם. והאנשים סביב פשוט קרסו תחת העומס.

אני הגעתי ראשונה. וכשהבינו שהגעתי — חיכו לי בחוץ. חיכו כמה שעות. כי בעצם, האירוע קרה כבר בעשר בבוקר. יותם נהרג בעשר בבוקר. אבל אנחנו קיבלנו את ההודעה רק בשש וחצי בערב. היתה משלחת מכובדת — רופאה ועובדת סוציאלית. אחר כך המשפחה התחילה להתאסף, והערב ההוא… היה ערב בלתי נסבל. נורא. אני זוכרת ששמעתי את שרעבי  מדבר על הרגע שבו נודע לו שאח שלו יוסי נהרג. הוא אמר שזה היה כמו פטיש של חמש קילו בראש. ואני תמיד אומרת — זה היה כמו גרזן. כאילו לקחו לי גרזן והכניסו לי אותו לראש.

מי שלא חווה את זה — שלא יחווה. ואי אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם. ובאמת — עדיף שלא.
 זה לא משהו שמילים יודעות להכיל. תחושת ייאוש. זו מילה אחת שמכילה הכול. אובדן. ייאוש. אין תקווה.

-לא האמנת שזה יכול להיגמר ככה בעצם?

 איריס: לא. לא חשבתי על זה בכלל. זה בכלל לא היה בלקסיקון שלי. שיותם לא חוזר? זה לא היה חלק מהאפשרויות מבחינתי. כי אני, באופטימיות שלי, ב־state of mind שלי – אני תמיד בן אדם שמוצא תקווה. זו לא הייתה שאלה אם הוא יחזור, זו הייתה שאלה של מתי.
 לא היה לי לרגע אחד מחשבה שזה ייגמר ככה. באמת שלא. ולמחרת… הייתי כמו תוכי. כמו רובוט. שני משפטים חזרו לי בלופ: "זה לא יכול להיות." ו"למה?" זה היה כל מה שיכולתי להגיד.

-מתי בעצם התחלת לעכל את הבשורה המרה?

איריס: אחרי 36 שעות – משהו קרה. משהו בי התחיל לזוז. במהלך החיים שלי למדתי המון טכניקות. כלים. שבאותו רגע – לא ידעתי אפילו שיש לי אותם.
 למדתי תטא הילינג – שמדבר על זה שיש נשמות, עולם נוסף, שהוא ממש כאן. מאוד התחברתי לרעיון הזה – שאנחנו באים, הולכים, חוזרים. שהנשמות נשארות איתנו. למדתי גם פסיכודרמה. מיינדפולנס. וזה הציל אותי. כי באמת, אני לא הייתי אני. ביומיום – אני אקטיבית, פרואקטיבית. אני לא שוקעת. אני מתמודדת. אם יש בעיה – פותרים.
 אבל כאן? לא היה לי על מי להישען. אין לי "גב". אני לבד. והייתי צריכה עזרה. המון עזרה. וזה שינה לי את כל ה־state of mind. כל מה שחשבתי – השתנה. כי ברגע ששיניתי את הסיפור של יותם בראש שלי – הכול קיבל משמעות אחרת.
 הוא לא היה עוד קורבן. לא מישהו שעשו לו, שהתעללו בו, שפגעו בו. לא איזה מסכן. במקום זה – ראיתי אותו כאדם חופשי. כמי שבחר, באיזשהו אופן, לעשות מעשה.
 יותם תמיד – כל החיים שלו – היה אדם שהיה צריך להוכיח. להוכיח שהוא שווה. שהוא לא פחות. וזה מאפיין אותם, את הילדים שלנו, את החיים שלהם. הם מרגישים שהם צריכים להוכיח. לנצח. לבלוט. לא להיות כמו כולם.
 ויותם – הוא הוכיח את זה בשבי. בחמישה הימים האחרונים לחייו – הוא כבר היה בחוץ. חופשי.
 וזה שינה לי הכול. עליו. על האירוע. על כל התמונה.

-מתי ידעת שהוא בעצם נהרג ע"י כוחותינו?

איריס: אמרו לנו מיד –ידענו שהוא נהרג על ידי כוחותינו. לא את כל הפרטים. את שאר הדברים – קיבלנו שבועיים אחר כך. ב־30 בדצמבר. די מהר, האמת. הביאו לנו את התחקיר הצבאי. נכנסנו. והם סיפרו.
 אני… לא רציתי לדעת. לא רציתי לבוא בכלל.
 אמרתי – עזבו אותי. הבן שלי נהרג. זהו. מה זה משנה? הרגתם אותו? אז מה עכשיו? מה אני צריכה עוד פרטים? לא רציתי לדעת. וכבר בדרך שלחתי הודעה לחיילים – הודעה שפורסמה אחר כך בכל מקום. זו אותה הודעה שבה אני אומרת – אני לא רואה בכם אשמים.
 ואז קראו לנו שוב. פגישה עם שלושה קצינים בכירים. תתי־אלופים. ממש בכירים.
 והם יושבים מולנו – ובוכים. כן. שלושתם. גברים. דמעות. בוכים ומתנצלים.
 אומרים: טעינו. אנחנו מצטערים. זו טעות איומה. זה לא היה אמור לקרות.
 ואז הם סיפרו הכול.

-מה בדיוק סיפרו איך זה קרה?

המחבלים – מסתבר – הוציאו אותם מהבניין. כנראה כדי להעביר אותם. הם עשו את זה כל הזמן – העבירו אותם ממקום למקום. וצה"ל – היה שם. בדיוק במקום הזה.
 אבל המחבלים – הוציאו אותם אל המקום הלא נכון. אפילו אצל המחבלים – הייתה אכזבה. הם כעסו על עצמם. על זה שאיבדו קלפי מיקוח. אבל הם עשו טעות. וצה"ל היה שם. והכול נגמר. אבל יפה. אני יודעת התנהגו לבן שלי בסדר. אני יודעת את זה.
 ויש הבדל. יש הבדל בין אלה שחטפו ואנסו – לבין אלה ששמרו עליהם, כקלפי מיקוח. הם  קיבלו פקודות מאוד ברורות – לשמור עליהם כמו על העיניים שלהם.

-את מספרת את כל זה בהרצאות?

איריס: זה לא פשוט. כי לא כולם רוצים לשמוע את זה.
 אפילו כשאני אומרת את זה – אנשים מסתכלים עליי כאילו… "מה את אומרת? מה, הם בסדר?"
 אז לא. אני לא אומרת שהם בסדר. אבל לבן שלי הם התנהגו יפה. לפחות אני יודעת את זה.
 אני לא אומרת שחמאס זה עם מוסרי. שימחקו אותם עד האחרון שבהם. אבל ברזולוציה של הבן שלי – הוא קיבל יחס טוב.

 -אבל איך בדיוק הוא נהרג? סיפרו לך?

איריס: לא במדויק. שנה שלמה עסקנו בריפוי פנימי. מהמקום שלנו.
 אחרי כשנה קראתי כתבה ש־669 מחזיקים היום באמצעים כל כך מתקדמים — הם הוציאו גופות מהשטח, נתנו להן דם בדרך במסוק, וזיהו אותן.
 ופתאום נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: רגע, אולי אפשר היה להציל אותם. אולי היה אפשר להציל אותו.
 גם היום — עדיין לא קיבלנו את כל התשובות. יש דברים שנשארו פתוחים. באנו עם שאלות ממשיות.
 עם שאלות נוקבות מאוד. שאלות שעדיין לא קיבלנו להן תשובות. והתשובות – מאוד קשות. תשובות מאוד, מאוד קשות לעיכול.
 אתה לא מאמין שאתה מקבל תשובות כאלה ממדינת ישראל. מהמודיעין של הצבא. כמו: "סליחה", ו"לא יכולנו לדעת שהן שם"?

-אז מה זה עושה לך העובדה שאין תשובות?
 

איריס: אני למעשה מתנהלת בשני ערוצים. יש הרבה משפחות מהשביעי באוקטובר, שהערוץ היחיד שיש להן זה ערוץ הכעס. ערוץ האשמה והכעס. והן פצועות. מאוד. משפחות פצועות מאוד. הן לא מביאות לעצמן שום ריפוי, כי הן מתעסקות בלהאשים את הרופא, להאשים את הפרמדיק, להאשים את זה שירה בך, ואת זה שדקר אותך, ואת זה שאימא שלו לא נתנה לך תרופה בזמן... תמיד אפשר להאשים מישהו. אני גם אחות, אז אני מכירה את זה.
 אבל אנחנו, לשמחתי, מצאנו דרכים אחרות לטפל בנפש שלנו.
 ורק אחרי שנה, אני באה לזה ממקום אחר. אני מכילה את זה. אני מכילה את הסיפור שהוא נהרג. אני יודעת שהוא נהרג — מה נעשה? אבל אני כן רוצה תשובות.
 זה לא ישנה את החיים שלי. גם אם אני אבין יותר — זה לא ישנה את החיים שלי.
 אבל יש בי צורך להבין קצת יותר. ושגם שם, בצד השני — יבינו קצת יותר.

-אז את עכשיו במצב שלא ויתרת על התשובות.

איריס: נכון. אני עדיין ממתינה לתשובות. יש דברים שעדיין אני צריכה לדעת. עדיין מבקשת.  ביקשתי פגישה עם הרמטכ"ל. עוד לא קיבלתי. ביקשתי פגישה עם זמיר.
 עם הקודם — אין לי מה להיפגש. אני לא מחפשת אשמים.
 ואני חושבת שבהתחלת הלחימה — זה לא היה נכון להתעסק באשמים.
 כי הפוקוס היה חייב להישאר באנרגיה של "מה עושים", ולא "מי אשם".
 כי היה צריך להילחם. והיה צריך להביא תוצאות.
 זה חייל שצריך להילחם — ושבראש שלו עכשיו יהיה "מי אשם, מי לא אשם"?
 הוא לא יכול להיות מרוכז בזה. גם לא רמטכ"ל. ובהחלט כולם צריכים להרגיש אשמים.

- את קוראת להרצאות שלך, שאת מעבירה: "באור ולא בבור", את יכולה להסביר את הכותרת הזו?

איריס:  "באור ולא בבור" זה כמה דברים. דבר ראשון, כשיותם נחטף,  ואני הייתי צריכה לדמיין את יותם — דמיינתי אותו באור, לא בבור. כל מה שהתקשורת אמרה לנו: יש מנהרות, זה חשוך, זה שחור, זה קר, זה עמוק… אבל בעצם אף אחד לא באמת ידע מה יש במנהרות האלה. ואני אמרתי — רגע, מאיפה אני צריכה להאמין לזה? למה שאאמין לזה? אולי הבן שלי נמצא במקום פתוח. אולי יש איזו… ממש דמיינתי, סיפרתי לעצמי סיפור — שיש איזו ערבייה שמטפחת אותו, שמטפלת בו, שיותם יחזור עם איזו בת זוג ערבייה ויספר לי: "אמא, תראי, הכרתי את פטמה — זאת בת הזוג שלי." זה נשמע אולי מלא בדמיון, מלא בצחוק — אבל דמיינתי את יותם באור, לא בבור.
 ואחר כך, היה לי איזה מפגש במהלך המלחמה, ודיברתי על זה — שכל יום אני צריכה לבחור מחדש איפה אני שמה את הדמיון שלי. האם אני שמה אותו בבורות החשוכים של חמאס? או שאולי — יש אופציה אחרת. מאיפה אני יודעת? ככה גם דיברתי כל הזמן. הרי הייתי כל הזמן בתל אביב.

-ואיך את מספרת את זה בעצם? איך מגיבים אלה ששומעים?

איריס: אנשים רוצים להידבק בזה. בוודאי. רוצים גם להיות ככה. רוצים גם להאמין שטוב. שראוי — שאפשר לראות רגע… לא ללכת הכי למטה עם זה. אני העדפתי לדעת שהבן שלי חי. גם אם הוא עכשיו מתמודד עם קושי — אני מעדיפה שהוא יחיה, ולא שיהיה מת.
 אנשים ששמעו את דרך ההסתכלות שלי — היו בהלם. אומרים, "רגע, איך זה בכלל אפשרי ברגעים הקשים האלה לא ליפול לאוטומט?" ובאחת ההרצאות, מישהי שאלה אותי: "את לא מפחדת להתאכזב?"
 ואמרתי — אני יודעת שיכול להיות שאתאכזב. אבל אני לא אחכה לאכזבה. אני לא אשב ואחכה שזה יקרה.
 זו ממש פילוסופיית חיים שלי. עד שאני לא שומעת אחרת — מבחינתי הכול פתוח. גם אמרתי את זה בטלוויזיה, כל הזמן: מאיפה אתם יודעים? למה אתם כבר משחירים הכול? אנשים ישבו בקברים בשואה — חמש שנים. וחזרו. הקימו משפחות. הקימו את מדינת ישראל.

 למה אתם מזלזלים בכוח של האדם? בכוח של הנפש? תשמעו — אנשים חזקים. הם לא סמרטוטים. ואם אני מבינה משהו ממה ששמעתי, זה שהם הבינו שאם הם לא יעוררו בעצמם את הכוח לשרוד, הם באמת יכולים להישאר שם גם שנים, וכמובן — למות בצורה כזו או אחרת. וכשאנחנו שומעים בטלוויזיה ש"השבויים נזנחו" — זה לא המשפחות אומרות את זה. זה השדרנים אומרים את זה. הטלוויזיה אומרת את זה.

- יש גם אמירות קיצוניות לגמרי, האומרות, ששרידותה של מדינת ישראל היא עניין של זמן קצר. הם אומרים שבעצם — הפילוג הזה, העימותים הבלתי פוסקים, יובילו לדיקטטורה, אנרכיה, איך את רואה את עתידה של מדינת ישראל לשנים הקרובות? דווקא מהראייה האופטימית שלך?

איריס: אני חושבת שזה עוד פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, ושאנחנו נשרוד ונעבור את זה. יש פה הרבה כוחות מאוד חיוביים — ויש גם כוחות מאוד מסוכנים, ובהחלט אני מודעת לזה. אבל אני באמת מאמינה שהטוב גובר, ושאנשים יתאפסו.
 קודם כול, ברגע שיהיו בחירות בעוד שנה וחצי — יקרו דברים חדשים. יעלו אנשים שיצמחו באמת מתוך העם. אנשים שלא קשורים לשביעי באוקטובר, שלא התלכלכו בפוליטיקה.
 עם ישראל מבקש משהו חדש. נקי. אנושי. ברור שכרגע יש לנו ממשלה שבאמת מובילה אותנו לאבדון, ואני מקווה שאנשים יתאפסו על עצמם. שיתעשתו.
 אני גם חלק מהקולות שקוראים להרגיע רגע. לא להתלהם. לעצור את השנאה. ולקחת אחריות.
 אבל מה נשאר לי — אם לא לקוות ולעשות את מה שאני יכולה? אני הייתי שם כדי לדבר על הרגע שבו נעצור. שלא נפיל את עצמנו. ואני מרגישה שאנשים מתחילים לחשוב אחרת.
 יש לי תחושה, שגם מה שקורה בטלוויזיה — קצת מנופח. מנפחים לנו. לא כל הקולות שם מדויקים. יש המון פרשנויות. אנשים מאוד מתוסכלים. מאוד כועסים. ואני מבינה את זה. גם אני. גם אני מתוסכלת. גם אני כועסת. אבל אני גם יודעת — צריך לשים את זה בפרופורציה. ולראות גם דברים מאוד טובים.

- נחזור קצת לנכים ולעולם הזה. אובדן כזה של בן, בטח בנסיבות כאלה — הוא משאיר אצלך איזשהו סוג של נכות? תחושה של נכות?

איריס: לי יש הסתכלות אחרת על זה. אני, מבחינתי, פשוט בדרך שלי — אומרת שיותם לא נפטר. יותם כאן. רק הגוף שלו מת. וברגע שאני מנכיחה אותו בחיים שלי — אני אומרת שהוא מלווה אותי. ואני באמת מרגישה אותו.
 בשנה הראשונה — הרגשתי אותו פיזית. מין אנרגיה מסוימת. תמיד בלילה, כשהייתי נכנסת למיטה ומכסה את עצמי — הייתי מרגישה תזוזות בתוך המיטה. זה לא דמיון. בראש, ברגליים… הייתי אומרת לעצמי: מה אתה שמח פה? אולי חתולים... משהו? אבל לא — זה היה יותם.
 והוא מגיע המון למתקשרות, לאנשים שמתקשרים אליי ומספרים לי עליו. אז לי ברור — בוודאות מלאה — שהבן שלי כאן. הוא פה. יש לו תפקיד בחיים שלי. והוא לא נעלם.
בעצם — מה זו בכלל המילה "נכות"? נכות זה... איזושהי הגדרה. כששואלים אותי: "מה קרה ליותם?" — אני עונה: יותם נהרג. אני לא אומרת "יותם מת", ואני גם לא אומרת "יותם נפל". "נפל" זה בכלל הכי גרוע מבחינתי.

-מעניין מאוד מה שאת אומרת...

איריס: זו באמת הסתכלות אחרת. וגם כשיותם היה בחיים, עם כל ההתמודדויות שלו — אפילו אז לא אמרתי שהוא "נכה". אמרתי: יותם הוא אדם שיש לו קושי. יש לו אתגרים. וגם על כל אדם שחסרה לו רגל — מה זה אומר? מה, רק בגלל שחסרה לו רגל — הוא נכה? אני לא אמרתי: "זה רק רגל", אבל בעיניי, זה כלום. זה שום דבר. הוא יכול לעשות פי מאה ממה שאני עושה — עם שתי רגליים ושתי ידיים.
 והנה ההוכחה: ההוכחה היא שהנכות — היא בראש. וגם האבל. וגם האובדן — זה בראש.
 גם אם אין לי פיזית את הגוף של יותם — אני יכולה לספר לעצמי מה שאני רוצה על יותם. ומאז שהוא נהרג — הוא פי מאה יותר משפיע בעולם הזה ממה שהוא היה קודם.
 כולם מדברים עליו. כולם יודעים מי זה יותם. כולם מצטטים אותו. כולם מוחאים לו כפיים. מציירים אותו.
 יש לי מיליון ציורים. בלי סוף. הולכים להקים בית ספר על שמו. הולכים להקים כיתה על שמו.
 יותם — בחיים שלו — הוא הוכחה. הוכחה למהות. וזה עניין של תודעה.

ואני פוגשת הרבה מאוד הורים שכולים. והרבה מהם אומרים: "זה כאילו חתכו לי יד. כאילו אין לי יד."
 ואני אומרת — תראו, העצב — הוא חלק מהחיים. זה לא שאין עצב. יש עצב, מדי פעם.
 אני מסתכלת מול הקיר ואומרת: "רגע, איך זה יכול להיות? עוד פעם לחזור לסיפור הזה... ומה עכשיו?"
 אבל מצד שני — יש את התודעה הנוספת הזאת. תודעה הרבה יותר בריאה בעיניי. וזה לא התכחשות. אני לא מתכחשת למציאות.
 אתה יודע מה אתה מזכיר לי עכשיו?  לפני כמה ימים מישהו סיפר לי סיפור הזוי, מטורף. אמרתי לעצמי: וואו, לאן הגענו?
 שמחבלים שנעצרו ונחקרו — שאלו אותם: "הרי הגעתם לשדרות, גם לאופקים — למה לא הגעתם לנתיבות?"
 והם ענו: "הגענו לנתיבות, הגענו לכיכר — ופתאום ראינו שם איזו דמות ענקית, מבהילה — וברחנו."
 הם אמרו שיש שם רבנים,... אלה הרבנים שהתפללו על העיר. הם, המחבלים, אומרים את זה.
 אני לא יודעת כמה זה אמיתי  יש דברים שאנחנו לא יודעים. ויש גם דברים — שזכותי להמציא אותם.
 

- אמרת לי שאת מאמינה שבעוד שנה וחצי, כשיהיו בחירות — יקומו מנהיגים מלמטה.
 אז אני רוצה לשאול אותך, האם את תהיי בין אלה שיקומו וייכנסו למגרש הפוליטי במטרה להשפיע?

איריס: אני מאוד רוצה... אני באמת חושבת שיש לי יכולת להשפיע — בדרך המיוחדת הזאת שלי.
 ויש הרבה אנשים שמקשיבים למה שאני אומרת ומתחברים לזה.
 כי אני מייצגת את הקול השפוי. זה שיודע לשים את הדברים בפרופורציה.
 שנאמן למדינה שלו. לא פנאטי — לא לפה ולא לשם. לא קיצוני.
 משתמש בדרך ארץ. כן — דרך ארץ, הייתי אומרת.
 וגם אני — שואלת את עצמי את השאלה הזאת. זו באמת שאלה שמעסיקה אותי. אבל אין לי עדיין תשובה.

 והפחד הכי גדול הוא — שנחזור ונצביע לאותן הדמויות שלקחו אותנו לשביעי באוקטובר.
 וזה לא רק הקואליציה — זו גם האופוזיציה.
 כל החבילה הזאת היא חבילה שסחבה את עם ישראל למטה. לאסון הכי גדול שקרה לנו.
 הם — כולם — אחראים.

-אז לסיום — בואי תעבירי מסר לקוראים שלנו. במיוחד לאנשים עם מוגבלויות.

איריס: לחברים האלה — כן, גם שינו את השם. כבר לא אומרים "נכים". אומרים "אנשים עם מוגבלות".
 וגם על זה יש כל מיני פרשנויות. כי בעצם — אף אחד לא מושלם. כולנו מוגבלים — כל אחד במשהו.
 ואני אומרת את זה בכל פורום שאני מרצה בו: כמו גם שצריך לשנות את המושג "מתמודדי נפש" ל–"גיבורי נפש".
 כי כל אדם שמגיע לעולם הזה עם אתגר — הוא גיבור.
 כמו שאמר לי פעם מישהו: "ילד שמגיע עם 'מוגבלות' — אין לו באמת מוגבלות. אנחנו אלה שמוגבלים בראש שלנו."
 אנחנו רואים אדם לפי איך שהוא נראה. לפי איך שהוא מדבר.
 אם יש לו ליקוי בדיבור — אז הוא כבר 'מוגבל'. אבל אולי הילד הזה — גאון פי מאה ממני וממך.
 אנחנו לא מצליחים לראות את זה — בגלל המוגבלות שלנו.
 ואנשים שמגיעים לעולם הזה עם גוף 'מוגבל' — הם נשמות מהגבוהות ביותר שיש. הכי גיבורות שיש.
 הם התנדבו לבוא לפה, לעשות עבודה בתוך המציאות הזו — כדי שההורים שלהם, והסביבה שלהם, יהפכו לאנשים טובים יותר. אני בטוחה בזה.
 אני פוגשת הורים לילדים עם "מוגבלות", או כמו שאני אוהבת לקרוא להם — בעלי יכולות.
 והם אומרים לי: "נהייתי אימא יותר טובה בזכות הילד הזה."
 וזה משפט שכולם אומרים. ואני יודעת את זה.

 אנחנו מוגבלים — בתודעה. מי שאני רואה על כיסא גלגלים, או בלי רגל — אני לא רואה נכות. אני רואה עוצמה. הילדים האלה — עם הלקויות, עם ההתמודדויות — זה אנחנו שמכניסים אותם לתבניות שנוחות לנו.
 וזה המסר שלי: אין מוגבלויות. הדבר היחיד שהוא באמת "מוגבל" — זו היכולת שלנו להסתכל פנימה.
 מעבר לפיזי. אנחנו מתמקדים רק במה שרואים בחוץ — וזה מה שמסמא אותנו.

-המגזין עם הריאיון ירא אור לקראת חגי החירות פסח ועצמאות.

איריס: איזה תזמון מושלם. חירות אמיתית — היא חירות פנימית.