כל פעם שהייתי עצוב, כתבתי שיר שמח

הדבר הבא ברוק הישראלי היא להקה בשם "הפיל הכחול", שבמרכזה ניצב - ישוב בכיסא גלגלים, ליתר דיוק – לירון אטיה הלהקה נולדה במהלך הליך השיקום של אטיה בבית לוינשטיין, לאחר תאונת הגלישה בחרמון "אין ספק בכך שאם לא הייתה התאונה כל הקטע הזה עם להקה היה נשאר בגדר דיבורים", הוא אומר בגילוי לב 

הקלישאה האומרת ש"הבן אדם מתכנן לעצמו תוכניות ואלוהים יושב למעלה וצוחק", כמו תפורה על סיפור חייו של לירון אטיה, חבר להקת "הפיל הכחול" – "הדבר הבא" בתחום להקות הרוק, כפי שמעידים מומחים בענף.

הכל החל בחורף 2006, עת לירון, בן 18 אז, תלמיד כיתה י"ב, וכמה מחבריו, יצאו לטיול בחרמון. מה שהחל ביום כיף הסתיים בטרגדיה. לירון התרסק עם הסנובורד במהלך הגלישה. הוא הובהל לבית החולים, שם התברר כי נפגע קשה בעמוד השדרה. הנער הצנום, שבילה ימים ארוכים בגלישת גלים, מצא עצמו ישוב משותק בכיסא גלגלים. במצב הזה הוא נשלח לשיקום בבית לוינשטיין.

פציעתו הקשה של לירון הכתה בתדהמה את משפחתו ואת חבריו. גם כיום, לירון נמנע ככל שניתן להתייחס לפגיעה ששינתה את כל מהלך חייו, "לטוב ולרע", כפי שהוא אומר. "הפגיעה תישאר, ככל הנראה, לכל החיים", הוא אומר, אך בין השורות ניתן למצוא איזה שביב תקווה שאולי בעתיד, מי יודע, דברים ישתנו.

כשלירון אטיה אומר "לטוב ולרע", הוא מתכוון, כמובן, על הדינמיקה שנוצרה במהלך תהליך השיקום שלו בבית לוינשטיין. "חברים החלו לבקר אותי באופן קבוע" סיפר, "הגיעו איזה 10 15 חבר´ה. אני הייתי עדיין מרותק למיטה, בלי שיכולתי לזוז. אל תוך כיסא גלגלים הגעתי בשלב מאוחר יותר. החבר´ה היו מביאים איצם גיטרות, מתמקמים על הדשא, מזמינים פיצות ושתיה – ושרים ומנגנים. האמת היא שתמיד ניגנו ושרנו ואפילו השתעשענו במחשבות על להקים להקה. רק שם, בבית לוינשטיין, הרעיון הזה התגלגל לכלל ביצוע, בעיקר בשל השעות הארוכות ששרנו יחד".

והוא מוסיף: "בתקופת השיקום היה לי הרבה זמן לעצמי. התחלתי לכתוב. זה פרץ מתוכי. יום אחד, זה היה כבר כשיכולתי להסתובב בכיסא הגלגלים, התאפסנו סביב הפסנתר שיש בבית לוינשטיין והשמעתי להם את מה שכתבתי. לאחר מכן ניגנו ושרנו את זה. אני לא היחיד שכתבתי. גם תומר ומורן כותבים, כך שלאט לאט הצטברו כל מיני שירים מקוריים. בשלב מאוחר יותר הגיעו לבקר גם חברים כמו ברי סחרוב וחברי להקת ´בית הבובות´. הם שמעו והתלהבו. ´אתם חייבים להקליט את החומרים החדשים´, הם אמרו. לקח לנו עוד קצת זמן עד שהרגשנו שאנחנו מגובשים כדי להקים להקה. כן, אין ספק בכך שאם לא הייתה התאונה כל הקטע הזה עם להקה היה נשאר בגדר דיבורים. התאונה הביאה אותי לכתוב שירים, וזה העיף אותי לאן שאני היום, לכיוון אחר לגמרי, וזה פשוט כיף".

על לירון אטיה מעידים שהוא המוח והנשמה מאחורי הלהקה והוא מנגן בגיטרה, מפוחית וגם שר. יחד עימו ניתן למצוא בהרכב את נגן גיטרת הבס גלעד לוי (חבר של לירון מבית הספר התיכון), את המתופף רז טובול (אותו הכיר לירון כשערכו מנגל משותף עם החברים לפני ההתנתקות באלי סיני), את הגיטריסט איתי סער (תושב אשקלון וחבר טוב), את הגיטריסט מורן אטיה (האח) וכמובן את הסולן דניאל ברקת, בן דודם של האחים אטיה. לכל הנ"ל יש להוסיף אח נוסף של לירון, משה שמו, המשמש כמנהל הלקה.

לא מכבר הוציאה הלקה את הסינגל השלישי שלה, שיר בשם "יסמין" (אותו כתב לירון במחווה של אהבה לחברתו) הלקוח מאלבום הבכורה שאמור לצאת בקרוב. השיר הפך ללהיט והלהקה – הרבה בזכות סיפורו האישי של לירון – זכתה לכתבה מפרגנת בחדשות ליל שישי של הערוץ השני.

"אין בעיה עם זה"

"פתאום אנשים התחילו להגיע להופעות", מספר לירון אטיה. "והם יודעים את המילים, ושרים, ואין לי מושג למה ואיך זה קרה. בסך הכל כתבתי את כל השירים האלו בשבילי, כי היו דברים שרציתי להגיד ולא יכולתי, והתמודדתי עם המצב דרך השירים עצמם. לכן אני לוקח הכל בפרופורציות, כי אנחנו לא עושים את זה בשביל משהו אחר מלבד עצמנו, ואני מאמין שזה יגיע, ונצליח".

- עד כמה לפציעה של יש השפעה על השירים שכתבת?
לירון: "אי אפשר לטעות מאיזה מקום נולדו השירים שלי., אם כי חשוב לי לציין שאלה לא שירים דכאוניים. כל פעם שהייתי עצוב כתבתי שיר שמח. כל פעם שהיה חסר לי משהו השיר היה כמו מצבה בשבילי. במקום לדבר על זה ולבכות ככה קברתי את זה וזה קיים, עוזר לי ולאחרים. חוץ ממני גם עוד אנשים כותבים בלהקה. כל אחד עם מה שהוא עבר"

-איך הקהל מקבל את זה שאתה מופיע עם כיסא גלגלים?
"אין בעיה עם זה. כשרואים אותי עם הכיסא על הבמה מבינים יותר טוב מאיפה הגיעו המילים ולמה נאמרו הדברים. הקהל מגיב אלי אחרי הופעה. באים לדבר איתי, הכל זורם וזה די קורה לבד. אנשים באים, לוקחים את השירים איתם, שומעים אותם בלילה, בשמירות בצבא, באוטו, בפלאפונים. חבר שלי חזר מהצבא וסיפר שמישהו מקרית שמונה סיפר לו על הלהקה. דברים מתפשטים מהר, הכל מדבק כזה".

- מהיכן נולד שם הלהקה?

לירון: "לא כמו שרבים אולי חושבים, אין לשם ´הפיל הכחול´ שום קשר לפיל. הפיל הכחול היה ה־Blue Pill - כדור כחול שנהגתי לקחת בבית לוינשטיין לשיכוך הכאבים. היו כל מיני הצעות לשמות אבל אני חושב שמשה היה זה שהציע את השם, שהפך מה־Blue Pill ל´פיל הכחול´. כשהיה כבר שם יכולנו להתגלגל עם הסקיצות שהקלטנו. חילקנו את הדיסקים וקיבלנו פידבקים טובים".

רגע לפני הדיסקים, איך התחלתם לגלגל את הלהקה?

לירון: "התחלנו להקליט באולפן ביתי שבנינו אצל ההורים במרתף, שם גם התחבאנו מהטילים במלחמה. הלהקה החלה לתפוס תאוצה בהופעות קטנות באשקלון. הכל נבנה לאט לאט והחל להתגבש גם קהל שנדלק על הלהקה, כך שבאופן קבוע בכל הופעה שלנו החלו להגיע בין 200 ל־300 איש. חצי מהאנשים שמגיעים להופעות שלנו הם מאשקלון והשאר אנשים מהפריפריה כמו אשדוד, ראשון לציון, ערים בסגנון של אשקלון, שאוהבים שירים של הים וגולשים".

- הופתעת מהתגובות?  

לירון: בהחלט. "פתאום אנשים התחילו להגיע להופעות ומה שמוזר יותר היה שהם ידעו את מילות השירים. אין לי מושג למה ואיך זה קרה. בסך הכל כתבתי את כל השירים האלו בשבילי כי היו דברים שרציתי להגיד ולא יכולתי, והתמודדתי עם המצב דרך השירים עצמם".