נכה, אם חד הורית, בלי בית, אני נאלצת לבחור בין לקנות תרופות לאוכל - ynet.

יולנדה בן שטרית (49), אם חד־הורית מאילת המוכרת כנכה, לא עמדה בתשלומי שכה"ד ומצאה את עצמה ללא קורת גג. לאחר שנזרקה לרחוב, פלשה לדירת ´עמידר´, אך שוטרים התדפקו באישון לילה על דלתה ופינו אותה. ´עמידר´: "פונתה על פי חוק". 

"המדינה נטשה את אמא שלי באופן מחפיר", אומרת פדות סבג (22), "אמא שלי חולה ונכה, אין לה כוחות להתמודד עם הממסד, אבל לי יש ואני אלחם עבורה, עד שיהיה לה ולאחי הקטן בית משלהם", היא אומרת בנחישות.

אמה של פדות, יולנדה בן שטרית (49), פלשה לדירת ´עמידר´ לפני כשלושה שבועות, נעצרה ונשלחה למעצר בית בביתה של בתה. השוטרים שהגיעו השבוע לפנות את בן שטרית מהדירה, רק עשו את המוטל עליהם. בעיני המשטרה, בן שטרית הפרה את החוק בעת שהחליפה את מנעול הדירה שלדבריה עומדת ריקה כבר שלוש שנים ועברה להתגורר בה עם בנה בן ה־11, לאחר שאיחרה בתשלום שכר הדירה במשך ארבעה חודשים בדירה בה התגוררה.

מלבד המאבק המתיש שמנהלת בן שטרית מול הרשויות כדי למצוא קורת גג שתגן עליה מפגעי הקור בחורף הקר, היא מתמודדת גם עם מחלת אסטמה שמקשה עליה בהתנהלות היומיומית. בן שטרית שנחשבת כמסיגת גבול, מצאה מחסה זמני בביתה של פדות, דור שני למצוקה ומחסור, שנאלצה לצאת לשוק העבודה בגיל צעיר כדי לסייע לאמה בכלכלת הבית.

אפשר לקרוא ליולנדה בן שטרית פולשת ולהאשים אותה בביצוע דבר עבירה. ויש שיגידו שזה מה שכל אם שאינה מצליחה להאכיל את ילדיה, היתה בוחרת לעשות כדי שילדיה לא ישנו ברחוב.

בן שטרית היא למעשה אחת מנפגעי הדיור הציבורי שבוחרים לעבור על החוק מתוך ייאוש, בשעה שהמדינה אינה ממלאת את אחריותה בדאגה לחלשים.

"ביררתי על דירה בת 45 מטר של חברת ´עמידר´ שעמדה ריקה שלוש שנים", מספרת בן שטרית. "החלפתי שם מנעול ונכנסתי. שוטרים הגיעו בשלוש לפנות בוקר וביקשו שאעזוב את הדירה. הם הגיעו עם קונגו ופרצו את הדירה. למיטב ידיעתי, הדירה עדיין עומדת ריקה. לקחו את החפצים שלי ושל הילד - המחשב והמשחקים שלו, הבגדים שלנו. לא נתנו לנו הזדמנות לאסוף אותם. הייתי כמה שעות במעצר ושוחררתי למעצר בית, מסתבר שאני סכנה לציבור", אומרת בן שטרית בחיוך מריר. "אבל אין לי ברירה אחרת, אני אפלוש שוב ושוב לדירות ריקות של ´עמידר´, עד שיימצא לי פתרון. נמאס לי לשתוק, נמאס לי להמתין, המדינה השתמשה בי וכעת זורקת אותי לרחוב".

חיים על הקצה 

בן שטרית נולדה והתחנכה בעיר אילת והיתה מראשוני בני אילת שגדלו בעיר וסיימו את בית הספר התיכון ע"ש ´גולדווטר´. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי בבאר שבע, היא נישאה ועברה להתגורר עם בעלה בערד. היא למדה רפואה אלטרנטיבית ועסקה בריפוי משך שנים, אולם משהתגרשה, מצאה עצמה מטפלת בילדים קטנים ללא סיוע, וכדי לכלכל אותם עסקה בכל עבודה שמצאה.

"אמא היתה עובדת מחמש בבוקר בניקיון של בנקים ובתים של אנשים עשירים שלא סופרים אף אחד ממטר, כדי לתת לנו קורת גג ולשים אוכל על השולחן", מספרת פדות, "היא עבדה קשה, אבל עדיין, כיצד אפשר לפרנס לבד ארבעה ילדים ולשכור בית?". 

בן שטרית מספרת כי בעבר התגוררה בדירת ´עמידר´ בערד, אולם היא החזירה אותה למדינה, לאחרשהחליטה לעבור להתגורר בחולון, שם ניתנה לה תעודת זכאות לדירה. לפני כשמונה שנים בן שטרית שבה להתגורר באילת, ושוב נכנסה לרשימת ההמתנה הארוכה לדירת ´עמידר´.

"חליתי, אושפזתי, הייתי צריכה לשוב הביתה, לאילת. הימים חלפו ועם זאת שהמליצו על מתן דירה עבורי, לא קיבלתי דירה. אחוזי הנכות שלי עומדים על 75 אחוז, מה שאומר שאינני מסוגלת לעבוד. אני מקבלת קצבת ביטוח לאומי בסך 3,300 שקל עבורי ועבור הילד ועוד 1,000 שקל תוספת לשכר דירה. מזה אני צריכה להתפרנס, לשכור דירה, לשלם חשבונות מים, חשמל וארנונה ולשלם בכל חודש 400 שקל עבור תרופות עבורי ו־150 שקל תרופות לילד", היא מספרת.

בן שטרית מתארת מציאות קשה, בה היא מתמודדת עם דילמות קיומיות מדי יום. "אני נאלצת לבחור בין לקנות תרופות ובין לקנות אוכל, בין לקנות חולצה לילד או לקנות עוד חשמל למונה, כדי שלא ייכבה החשמל בבית. התקווה היחידה שלי היתה לקבל דירת ´עמידר´ מסובסדת כפי שתעודת הזכאות שלי הבטיחה, אולם השנים עברו, חלפו ולא קיבלתי דירה. לבסוף, החליטו בוועדה כי אינני זכאית יותר לדיור ציבורי משום שרק ילד אחד שלי הוא קטין. הובטח לי פיתרון על ידי הרשויות, ומבחינתי הרשויות אמורות לדאוג לי לדיור כפי שהובטח לי".