מאת: מערכת ארגון נכי ישראל

יש אנשים שהחיים מציבים בפניהם מכשול. ויש אנשים שהחיים משנים עבורם את המסלול כולו. בוריס שטונדה, לוחם צה"ל שאיבד את רגלו בקרב ברצועת עזה, החל במסע שלא בחר בו, אך החליט בעצמו לאן הוא רוצה להגיע. מסיפור של פציעה קשה ושיקום ממושך ועד לקו הסיום של אליפות העולם באיש הברזל, שטונדה מזכיר לנו אמת חברתית חשובה: המוגבלות עשויה לשנות את הדרך שבה אדם מתקדם, אך אינה שוללת ממנו את הזכות לבחור את יעדו.

לפעמים החיים משנים את הכללים בלי לשאול אותנו

איש מאיתנו אינו יודע מה יוליד יום.

אנחנו מתעוררים בבוקר, הולכים לעבודה, מגדלים משפחה, מתכננים את העתיד ומקבלים כמובן מאליו פעולות פשוטות כמו לקום מהמיטה, ללכת ברחוב או לעלות במדרגות.

ואז, ברגע אחד, הכול עלול להשתנות.

עבור בוריס שטונדה, הרגע הזה הגיע ב-10 בנובמבר 2023, במהלך שירות מילואים קרבי ברצועת עזה.

בוריס, לוחם ביחידת דובדבן בעברו, נפצע באורח אנוש בפיצוץ מטען בבית חאנון. ארבעה מחבריו לנשק נפלו בקרב, והוא עצמו נאלץ להתמודד עם פציעות קשות שהובילו לקטיעת רגלו הימנית מעל הברך.

מאותו הרגע החל עבורו מאבק חדש.

לא עוד מאבק מול אויב בשדה הקרב, אלא התמודדות יומיומית עם גוף שהשתנה, עם כאבים, עם זיכרונות ועם מציאות חדשה שלא ביקש לעצמו.

מה קורה כשהגוף משתנה, אבל האדם נשאר אותו אדם?

זוהי שאלה שכל אדם שחווה פציעה קשה או הפך לאדם עם מוגבלות עשוי להכיר מקרוב.

מי שהיה עצמאי לחלוטין נדרש לעיתים להיעזר באחרים. מי שהיה רגיל ללכת, לרוץ ולנוע בחופשיות נאלץ ללמוד מחדש פעולות בסיסיות.

אולם בתוך תהליך השיקום מסתתרת שאלה עמוקה הרבה יותר: האם אובדן של יכולת גופנית פירושו גם אובדן של החלומות, הזהות והשאיפות?

בוריס שטונדה מספק תשובה באמצעות הדרך שבה בחר להמשיך את חייו.

לאחר תקופה ארוכה של טיפולים רפואיים, ניתוחים ושיקום, הוא החל ללמוד ללכת עם פרוטזה ולהציב לעצמו מטרות חדשות.

לא מפני שהכאב נעלם, לא מפני שהקושי חדל להתקיים, אלא מפני שהבין כי גם במציאות החדשה יש לו זכות לחיים מלאים.

ופה טמון אחד המסרים החשובים ביותר בסיפורו.

אדם שאיבד רגל לא איבד את אישיותו. אדם המתנייד בכיסא גלגלים לא איבד את כישרונותיו. ואדם שנזקק לעזרה אינו מאבד את זכותו לעצמאות, לבחירה ולהגשמה עצמית.

הדרך חזרה לעצמאות מתחילה הרבה לפני קו הסיום

כשבוריס שטונדה השלים את אליפות העולם באיש הברזל בהוואי באוקטובר 2026, הוא זכה להכרה ולהערכה.

ובצדק.

אדם שעבר קטיעה מעל הברך, ונדרש להתמודד עם שיקום ממושך, השלים מסלול הכולל שחייה של 3.8 קילומטרים, רכיבה של 180 קילומטרים וריצת מרתון של 42.2 קילומטרים.

הוא חצה את קו הסיום בזמן של 16 שעות, 33 דקות ו-54 שניות.

אבל אנחנו בארגון נכי ישראל מבקשים להתבונן דווקא ברגעים שלא תמיד זוכים לתמונה בעיתון.

ברגע שבו אדם מתמודד לראשונה עם הפרוטזה החדשה.

ברגע שבו הוא מצליח לבצע פעולה שבעבר נראתה מובנת מאליה.

ברגע שבו הוא יוצא לבדו מהבית לאחר תקופה ארוכה של תלות באחרים.

וברגע שבו הוא מתחיל להאמין מחדש בכך שיש לו עתיד.

אלה רגעים שאינם מלווים בקהל מריע, במדליות או בטקסים חגיגיים. אבל עבור אנשים רבים עם מוגבלות, הם ניצחונות משמעותיים לא פחות.

לא כולם צריכים להיות אנשי ברזל

דווקא לנוכח הישגו יוצא הדופן של בוריס, חשוב לנו לומר דבר נוסף.

אדם עם מוגבלות אינו נדרש להוכיח את ערכו באמצעות הישגים חריגים.

לא כולם צריכים לטפס על הקילימנג'רו, להשתתף בתחרויות ספורט או לחצות קווי סיום כדי שהחברה תראה בהם אנשים בעלי יכולות, זכויות ושאיפות.

יש אדם שהפסגה האישית שלו היא חזרה למקום העבודה.

יש אישה שעבורה ההישג הגדול הוא לצאת מהבית בכוחות עצמה.

יש צעיר עם מוגבלות שחולם ללמוד באוניברסיטה, ויש מי שכל שאיפתו היא להקים משפחה, להתפרנס בכבוד ולחיות מבלי להיאבק בכל יום במכשולים מיותרים.

לכל אחד מהם יש חלום אחר.

התפקיד שלנו כחברה אינו להחליט מהי הצלחה עבור אדם עם מוגבלות, אלא לאפשר לו להגדיר את הצלחתו בעצמו.

ומה עם האחריות של המדינה?

סיפורו של בוריס מעורר השראה, אבל אסור שההתרגשות מהישגיו תגרום לנו להתעלם מהשאלות החשובות באמת.

כמה אנשים עם מוגבלות בישראל אינם מצליחים לממש את שאיפותיהם, לא בגלל חוסר רצון או יכולת, אלא משום שהמערכת אינה מספקת להם את הכלים הדרושים?

כמה אנשים נתקלים בקשיים בקבלת ציוד שיקומי, בשירותי בריאות, בנגישות למרחב הציבורי או בהשתלבות בשוק העבודה?

כמה אזרחים נדרשים פעם אחר פעם להוכיח את מוגבלותם בפני ועדות וגופים שונים, במקום לקבל שירות יעיל ומכבד?

וכמה אנשים נאלצים לוותר על חלומותיהם משום שאין להם את המשאבים או התמיכה המאפשרים להגשים אותם?

אלו אינן שאלות תאורטיות. הן נוגעות לחייהם של אנשים רבים בישראל.

ארגון נכי ישראל פועל מתוך תפיסה ברורה: שיקום אינו מסתיים כאשר אדם משתחרר מבית החולים, ועצמאות אינה נמדדת רק ביכולת ללכת.

שיקום משמעותי כולל גם ביטחון כלכלי, תעסוקה, נגישות, השתלבות בקהילה, חיי משפחה וכמובן את החופש לבחור כיצד לחיות.

על מדינת ישראל מוטלת האחריות להבטיח שהאפשרויות הללו לא יהיו נחלתם של מעטים בלבד.

בין אובדן לתקווה – החיים אינם נעצרים

אי אפשר לספר את סיפורו של בוריס שטונדה מבלי להזכיר את חבריו שנפלו בקרב שבו נפצע.

מאחורי המספרים, התחרויות וההישגים נמצא אדם הנושא עמו גם זיכרונות כואבים ואובדן אישי עמוק.

העובדה שהוא ממשיך להציב לעצמו מטרות אינה מוחקת את עברו.

היא גם אינה מבטלת את הקשיים שהוא ממשיך להתמודד עמם.

היא רק מלמדת אותנו דבר חשוב: חיים עם מוגבלות אינם חייבים להיות מוגדרים אך ורק על ידי הפציעה.

בוריס המשיך את חייו, התחתן עם בחירת לבו, הפך לאב, טיפס על הר הקילימנג'רו והשלים את אחת מתחרויות הסבולת הקשות בעולם.

לצד הזיכרונות והכאב, הוא בנה לעצמו מציאות שיש בה גם אהבה, משפחה, שאיפות והישגים.

ואולי זהו הניצחון המשמעותי ביותר שלו.

בוריס, ההישג שלך שייך לך – והמסר שייך לכולנו

אנחנו בארגון נכי ישראל מבקשים להצדיע לבוריס שטונדה.

לא רק על ההישג הספורטיבי המרשים, ולא רק על הנחישות שהפגין במהלך השיקום.

אלא על כך שסיפורו מאפשר לנו להאיר נושא שלעיתים נדחק לשולי השיח הציבורי: האדם שמאחורי המוגבלות.

אנו מקווים שההישג שלך יעורר לא רק התרגשות, אלא גם מחשבה, ובעיקר שינוי ביחסה של החברה לאנשים עם מוגבלות.

שינוי שבו לא נמדוד אדם על פי יכולתו ללכת, לרוץ או לטפס, אלא על פי הזכויות וההזדמנויות המגיעות לו מעצם היותו אדם.

שינוי שבו לא נסתפק במחיאות כפיים לאנשים שהצליחו למרות המכשולים, אלא נפעל להסרת המכשולים עצמם.

בוריס שטונדה חצה את קו הסיום בהוואי. אבל עבור מדינת ישראל, המירוץ לשוויון זכויות, לנגישות ולהזדמנויות שוות עדיין לא הסתיים.

וזהו המירוץ שבו כולנו חייבים להשתתף.