"זה הדבר שאני הכי רוצה", אומרת שירה בעיניים נוצצות. "אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, לקבל תעודה ולטפל באנשים".

לכאורה, אין שום דבר מיוחד בדברים האלה. כמו צעירות רבות, לשירה יש חלום מקצועי ואישי, והיא תפעל להגשים אותו. אלא שדרכה של שירה להגשמת החלום אינה פשוטה. שירה שונה - השונות שלה ניכרת לעין ונשמעת לאוזן. היא נראית אחרת מרוב הנשים בגילה, היא מדברת בצורה שונה. ברור שלשירה יש מגבלות שימנעו ממנה ללמוד פסיכולוגיה במוסד אקדמי, ולעמוד במטלות הלימודיות הרגילות. היא פשוט לא תצליח לעמוד בדרישות, בקצב, ברמה.

אבל ברור גם שלאשה הצעירה הזאת יש כוח רצון, תעצומות נפש, יכולת אמפתית, השראה וניסיון חיים. ולאחר שיחה עמה, פתאום את שואלת את עצמך: "בעצם, למה לא? למה ששירה לא תלמד, ותקבל תעודה שתאפשר לה לסייע לאנשים אחרים?".

כמו בעלי מוגבלות רבים, שירה ניצבת בפני חסמים המונעים ממנה גישה והשתתפות במעגלי חיים. חסמים אלה נובעים לא רק מהמוגבלות האובייקטיבית שלה, כי אם גם מהמוגבלות של החברה שלנו. היום הבינלאומי לזכויות אנשים בעלי מוגבלויות, שחל היום, הוא הזדמנות טובה לביצוע בדק בית מעמיק ושינוי המציאות — כך שתאפשר ליותר בעלי מוגבלויות להשתלב במעגל העבודה.

ההסכם הקיבוצי החדש שנחתם באחרונה ומחייב כל בעל עסק המעסיק יותר מ–100 עובדים להעסיק בעלי מוגבלויות בשיעור של 3% מכוח העבודה, הוא צעד בכיוון הנכון, אבל הדרך למציאות ראויה יותר עדיין ארוכה ועתירת מכשולים. שיעורם של בעלי המוגבלויות גבוה משמעותית מ–3%, ומוערך ב–20%, וכיום רק 48% מהם נכללים במעגל התעסוקה.

אנשים עם מוגבלויות נאלצים להתמודד עם מגוון חסמים ומגבלות במקומות העבודה, במוסדות הלימוד ובאתרי הבילוי והתרבות, אבל לעתים נדמה כי מי שמוגבל באמת זאת החברה והתרבות שלנו - בתיוג הקליני של כל שונות, בחוסר הסובלנות כלפי חריגות מה"נורמה", בעצם ההגדרה של אדם באמצעות המגבלה שלו.

מדוע אנחנו מקבלים את המציאות שמקשה על אנשים כה רבים בקרבנו - הילדים, האחים והחברים שלנו, שיש להם מוגבלות - להשתתף במשחק? מדוע אנשים עם מוגבלות שמעוניינים בכך לא יכולים ללמוד, לקבל כלים, הדרכה וליווי, ולהיכנס לשוק העבודה?

אינני מיתממת. ברור שאנשים עם מוגבלות שכלית אינם יכולים ללמוד כל תחום, ולהשתלב באופן מלא בכל מסגרת לימודית. אלא שיש רמות שונות של מוגבלות, ולא פחות חשוב מכך, בצד המוגבלות קיימות תכונות אישיות נוספות — האדם הוא הרבה יותר מה"מוגבלות" שעמה עליו להתמודד. יתרה מזאת, יש עיסוקים שבהם לאנשים עם מוגבלות עשוי להיות אף יתרון.

שירה לא תהיה פסיכולוגית קלינית. אבל היא יכולה להיות מדריכה או מנחה לילדים וצעירים בעלי מוגבלות, ולעשות עבודה טובה יותר, כולל הישגים משמעותיים יותר, מכל אדם אחר — דווקא בגלל נקודת המבט הייחודית שלה.

ניתן וצריך ליצור מסלולי לימוד מקצועיים, בכל תחומי הלימוד והתעסוקה, לאנשים עם מוגבלויות. אין זה הוגן להגביל את תחומי ההכשרה והתעסוקה של אנשים עם מוגבלויות רק לעיסוקים טכניים, משרדיים או שירותיים. הרי תחומי העניין של אנשים עם מוגבלויות מגוונים בדיוק באותה המידה כמו תחומי העניין של כלל האוכלוסייה. אז למה להגביל איפה שאין הכרח להגביל — ולמה לא לאפשר?

עוצמתה של חברה נמדדת ביכולתה להכיל ולשתף את מגוון האוכלוסיות המיוחדות בקרבה במעגל החיים. שילוב בעלי צרכים מיוחדים במעגל התעסוקה לא רק שיתרום להגשמה העצמית של אוכלוסייה זו, הוא גם יתרום לצמיחה ולתוצר של המשק. החלום של שירה ושל רבים אחרים הוא חלום ראוי להגשמה והחברה כולה צריכה להירתם להגשמתו.

הכותבת היא ראש בית הספר ללימודי תעודה במכללת סמינר הקיבוצים